בריאת האדם מהווה את נקודת השיא של מעשה בראשית, ומציגה יצור ייחודי המגשר בין העולמות העליונים לתחתונים. בניגוד לשאר הנבראים שנוצרו במאמר פשוט, יצירת האדם מלווה בהקדמה חגיגית המעידה על מעלתו וחשיבותו, כעין מלך הנכנס לארמונו רק לאחר שהכל הוכן עבורו [רד"ק, אברבנאל, תולדות יצחק].
השימוש בלשון הרבים במילה נַעֲשֶׂה עורר דיון נרחב בקרב המפרשים, והם מציעים לכך מספר כיווני חשיבה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בלשון כבוד ומלכות (Pluralis Majestatis), כדרך המלכים והשרים המדברים על עצמם בלשון רבים כדי לבטא גדולה וסמכות [אבן עזרא, שד"ל, רס"ג, בכור שור, קאסוטו].
גישה אחרת רואה בלשון הרבים ביטוי למידת הענווה של ה'. לפי פירוש זה, ה' התייעץ כביכול עם פמלייתו של מעלה ועם המלאכים. אף על פי שלא היה זקוק לעזרתם, הוא שיתף אותם כדי שלא יקנאו באדם שנברא בצלם עליונים, ובכך לימד דרך ארץ שהגדול צריך להימלך בקטן ממנו. התורה בחרה לכתוב זאת בלשון רבים, אף על פי שהדבר עלול לתת פתח למינים לטעות ולהאמין בריבוי רשויות, רק כדי להדגיש את החשיבות העצומה של מידת הענווה [רש"י, גור אריה, רד"ק, רבנו בחיי, צאינה וראינה].
פירוש נוסף מציע שה' פנה אל הארץ ואל היסודות שנבראו קודם לכן, והציע להם שותפות: הארץ תוציא את החומר והגוף הפיזי כפי שעשתה בבריאת בעלי החיים, ואילו ה' ינפח באדם את הנשמה הרוחנית העליונה [רמב"ן, רד"ק, כלי יקר, טור הארוך, אברבנאל]. יש המוסיפים כי הפנייה היא לכלל העולמות הרוחניים והגשמיים, שכן האדם נועד להיות "עולם קטן" המורכב מכל יסודות הבריאה [אלשיך, בעלי ברית אברם].
השם אָדָם מציין את המין האנושי כולו, ולכן בהמשך הפסוק עובר הכתוב ללשון רבים. יש הסבורים כי השם אינו נגזר מן ה"אדמה", שכן גם בעלי החיים נוצרו ממנה, אלא מהמילה "אדום", המציינת את צבע עורו של האדם החשוף משיער בשונה מן הבהמות [שד"ל].
הביטוי בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ דורש הבהרה, שכן הפרשנים מסכימים פה אחד כי לה' אין גוף או צורה פיזית, והתורה משתמשת בלשון בני אדם כדי לסבר את האוזן [אבן עזרא, שד"ל, רס"ג, בכור שור].
המושג בְּצַלְמֵנוּ מתפרש בכמה אופנים המשלימים זה את זה: ראשית, הוא מכוון לנשמה השכלית והנצחית, המעניקה לאדם את היכולת לחשוב, להבין ולהשכיל [ספורנו, רשב"ם, רד"ק, רמב"ן, אברבנאל]. שנית, הוא מציין את הבחירה החופשית; בניגוד לבעלי החיים הפועלים על פי אינסטינקט, ובניגוד למלאכים הפועלים ללא יצר רע, האדם הוא היצור היחיד המסוגל לשלוט בטבעו ולבחור בין טוב לרע [מלבי"ם, תולדות יצחק, צאינה וראינה]. שלישית, הצלם מבטא סמכות וממשלה; כשם שה' שולט בעולם כולו, כך מונה האדם להיות השליט והנציג בעולם השפל [רס"ג, שד"ל, בכור שור].
המילה כִּדְמוּתֵנוּ מופיעה עם אות הכ"ף המציינת דמיון חלקי או יחסי. האדם אמור להידמות לבוראו בפעולותיו המוסריות וביכולתו לפעול מתוך הכרה, אך הדמיון לעולם אינו מוחלט משום שהאדם מוגבל בחומריותו ועלול לבחור ברע [ספורנו, רד"ק, אברבנאל]. בנוסף, הדמות מבטאת את השילוב הייחודי של האדם: גופו דומה לארץ שממנה לוקח, ונשמתו דומה למלאכים ולעולמות העליונים [רמב"ן, כלי יקר].
הפועל וְיִרְדּוּ נאמר בלשון רבים משום שהוא כולל את הזכר והנקבה ואת כל הדורות העתידים לצאת מהם [רד"ק, רמב"ן]. המפרשים מוצאים במילה זו כפל משמעות עמוק הנגזר מהשורשים ר.ד.ה (שליטה) ו-י.ר.ד (נפילה). אם האדם זוכה ומשתמש בשכלו ובבחירתו לטובה, הוא רודה ומושל בכל בעלי החיים. אך אם הוא חוטא ומשחית את דרכיו, הוא מאבד את צלם האלוהים שבו, הופך לגרוע מן הבהמות, ונעשה ירוד ומושפל לפניהן עד שהן שולטות בו [רש"י, מזרחי, רד"ק, כלי יקר, תולדות יצחק, אלשיך].
פירוט תחומי השליטה אינו מקרי. הכתוב פותח ביצורים שקשה ביותר לשלוט בהם: בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם. האדם אינו יכול לחיות במצולות הים או לעוף באוויר, ובכל זאת, בזכות חכמתו ושכלו, הוא מסוגל לצוד אותם ולשלוט בהם. קל וחומר שהוא מסוגל לשלוט וּבַבְּהֵמָה החיה עמו על פני היבשה [רד"ק, כלי יקר].
השליטה המוענקת לאדם אינה מוגבלת רק לבעלי החיים. ההבטחה שימשול וּבְכָל הָאָרֶץ משמעותה כיבוש האדמה עצמה – היכולת לחצוב נחושת וברזל, לעקור, לנטוע, לבנות ולשנות את פני הקרקע [רמב"ן, שד"ל, טור הארוך]. לבסוף, הכתוב מוסיף גם את השליטה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ, כדי להדגיש שאפילו היצורים הקטנים ביותר, הרוחשים קרוב לאדמה ונראים כחלק בלתי נפרד ממנה, כפופים למרותו של האדם כאשר הוא מממש את ייעודו [שד"ל, קאסוטו].