קריאת השם לרקיע מסמנת שלב של מעבר בתהליך הבריאה, שבו מוגדרים הגבולות הפיזיים של היקום וניתן להם ייעוד. באמצעות קביעת השמים, נוצר חלל מובנה המשמש כמתווך חיוני בין העולמות העליונים לבין המרחב הארצי.
הפעולה האלוהית של מתן השם, וַיִּקְרָא, אינה רק הענקת תואר, אלא הטבעת המהות והתכונה בבריאה [מלבי"ם]. ה' בעצמו העניק שמות לחמישה יסודות בראשיתיים (אור, חושך, שמים, ארץ וימים) משום שעדיין לא נברא האדם שיעשה זאת [אבן עזרא]. קריאת השם מבטאת גם את שליטתו המוחלטת של ה' על השמים, כגון היכולת הבלעדית להוריד או למנוע מטר, יכולת שאינה נתונה בידי אדם [שד"ל]. אף על פי שהמילה מופיעה כבר בפסוק הראשון של התורה, רוב הפרשנים מסבירים כי האזכור הראשון היה על שם העתיד, ורק ביום השני הוענק השם בפועל [רמב"ן, אור החיים].
הפרשנים עומדים על ההבחנה שבין השמים של היום הראשון לבין הרָקִיעַ של היום השני. השמים שנזכרו בתחילת הבריאה הם השמים העליונים והרוחניים, מקום כיסא הכבוד והמלאכים. לעומת זאת, הרקיע שנברא ביום השני הוא האטמוספירה הפיזית התחתונה. ה' קרא לרקיע זה בשם "שמים" כהשאלה מהשמים העליונים [רמב"ן, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. תפקידו המרכזי של רקיע זה הוא לשמש כמסך מתווך, המעביר את ההשפעות השמימיות ואת האור מן היקום אל עבר כדור הארץ [ספורנו, רש"ר הירש].
בניתוח משמעות המילה שָׁמָיִם, הפרשנים מציגים מספר גישות לשוניות ורעיוניות. הגישה המרכזית במדרשי חז"ל, המובאת בקרב רוב הפרשנים, מוצאת במילה שלוש משמעויות שונות המשלימות זו את זו: "שא מים" – הרקיע נושא וטוען עליו את המים העליונים; "שם מים" – המקום שבו נוצרים המים ומשם יורד הגשם; "אש ומים" – יסודות מנוגדים שה' עירב יחד כדי ליצור מהם את השמים [רש"י, גור אריה, לבוש האורה, רד"ק]. אחרים מסבירים כי השורש הוא המילה "שם", המורה על מקום רחוק וגבוה [הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ]. מבט רעיוני נוסף מציע כי ה' בחר בשם "שמים" ולא השאיר את השם "רקיע", משום שרקיע מסמל מסך המבדיל ויוצר פירוד, בעוד ששמים (אש ומים) מסמלים שלום והרמוניה בין כוחות מנוגדים [כלי יקר].
מאפיין בולט של היום השני הוא היעדרה של האמירה "כי טוב". הפרשנים מספקים לכך מספר טעמים עמוקים. ההסבר המוביל הוא שמלאכת המים לא הסתיימה עד היום השלישי, ודבר שאינו גמור ומושלם אינו יכול להיקרא "טוב" [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם, קאסוטו]. הסבר נוסף קשור למהותו של היום השני, שבו נבראה המחלוקת וההבדלה בעולם (על ידי הרקיע המבדיל), ושלמות של "טוב" קיימת רק במקום של אחדות [כלי יקר, הדר זקנים]. טעמים נוספים לאי-אמירת "כי טוב" הם שביום זה נבראה אש הגיהינום, וכן משום שבעתיד עתיד ה' להשחית את העולם באמצעות מי המבול [הדר זקנים, תורה תמימה, חומש קה"ת].
סיום הפסוק, וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שֵׁנִֽי, מקבע את ההגדרה המקראית של יממה כמחזור זמן המתחיל עם נטיית היום לערוב, ונמשך עד הערב שלמחרת [רשב"ם, חומש קה"ת]. ביום זה נכנסה הבריאה למסגרת מדידה של זמן [ביאור שטיינזלץ]. הציון "יום שני" מתייחס למספרו הסידורי בבריאת העולם, שכן התורה אינה מעניקה שמות עצמאיים לימי השבוע, אלא מונה אותם ביחס ליום השבת [תורה תמימה].