ביום השלישי לבריאה, לאחר עיצוב החומר הדומם של הארץ והמים, מתחוללת קפיצת מדרגה אל עבר העולם הביולוגי. הארץ מקבלת לתוכה את כוח הצמיחה, הפריון וההתרבות, ומערכת החיים מתחילה לפעול ולהתפתח מן הצורות הפשוטות והנמוכות ביותר ועד למורכבות והגבוהות שבהן [מלבי"ם, שטיינזלץ]. הבריאה אינה רק פעולה פיזית, אלא לכל צמח ועשב ממונה כוח רוחני עליון המנחה את גידולו [רמב"ן, רקנאטי, תורה תמימה].
הציווי האלוהי נפתח במילה תַּדְשֵׁא, שמשמעותה תצמיח ותוציא מתוכה [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל, חזקוני]. הפרשנים מציגים שלוש גישות מרכזיות להבחנה בין דֶּשֶׁא לבין עֵשֶׂב. הגישה הראשונה מתמקדת במראה הכללי מול הפרט: המילה דשא מתארת את הלבוש הכולל והירוק המכסה את פני האדמה בערבוביה, בעוד שהמילה עשב מתייחסת לכל קלח, שורש או מין ספציפי העומד בפני עצמו [רש"י, רשב"ם, מזרחי, גור אריה]. הגישה השנייה מתמקדת בשלבי ההתפתחות: דשא הוא הצמח הרך בתחילת צמיחתו בטרם ניכר בו זרע, וכאשר הוא גדל ומתפתח עד שהוא ראוי להזריע, הוא נקרא עשב [רמב"ן, רד"ק, שד"ל, הכתב והקבלה]. הגישה השלישית מחלקת אותם לפי ייעודם ותכליתם: דשא נועד למאכל בהמה או שהוא צמח שעיקר אכילתו בעליו, ואילו עשב נועד למאכל אדם או שעיקרו בזרעים ובגרעינים הנאכלים ממנו [ספורנו, שד"ל, הכתב והקבלה].
התכלית של הצומח היא להבטיח את המשכיותו. מַזְרִיעַ זֶרַע פירושו שהצמח מגדל בתוכו זרע שאותו יוכל האדם לזרוע במקום אחר [רש"י, גור אריה, ביאור יש"ר]. באילנות התהליך מתואר במילים אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ, כלומר הזרעים והגרעינים שאותם נוטעים כדי להצמיח אילן חדש חבויים בתוך הפרי עצמו, בניגוד לעשבים שזרעם גלוי [רש"י, רד"ק, גור אריה, הכתב והקבלה].
ההוראה להתרבות מוגבלת על ידי החוק האלוהי של לְמִינוֹ, הקובע שכל צמח ואילן ייצור פירות וזרעים רק מאותו המין, וזהו היסוד לאיסור הכלאיים בתורה [רמב"ן, ספורנו, רש"ר הירש]. אף על פי שהמילה מופיעה במפורש רק ביחס לעצים, היא חלה גם על העשבים [רשב"ם, רד"ק]. חכמים דורשים שהדשאים נשאו קל וחומר בעצמם: אם האילנות, שאינם גדלים בערבוביה, נצטוו להפריד כל מין למינו, אנו שגדלים בצפיפות על אחת כמה וכמה. מיד ציית כל עשב והפריד את עצמו, ועל כך שיבח שר העולם את ה׳ [תורה תמימה, אור החיים].
הציווי על האילנות, עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי, מעורר דיון נרחב. על פי הפשט, הכוונה היא לעץ שמסוגל לעשות פרי ואכן מוציא אותו בפועל, והדבר כולל בתוכו גם אילני סרק שפירותיהם או עליהם משמשים לרפואה, להסקה או למאכל עופות [רד"ק, הכתב והקבלה, רמב"ן]. אולם, הגישה המרכזית בקרב פרשני המדרש מצביעה על פער בין הציווי לביצוע. ה׳ ציווה שהארץ תוציא עץ פרי, כלומר שעץ האילן עצמו יהיה אכיל וטעמו יהיה כטעם הפרי. אך הארץ שינתה והוציאה עץ עושה פרי, שרק פריו נאכל ולא העץ עצמו [רש"י, כלי יקר, רבנו בחיי, ברטנורא].
הפרשנים מציעים מספר הסברים לשינוי זה: יש שהסבירו שהארץ טעתה בהבנת כוונת ה׳ וסברה שמדובר בשני סוגים שונים של עצים [משכיל לדוד, דברי דוד]. אחרים מסבירים שהארץ, בהיותה גשמית וחומרית, לא הייתה מסוגלת להוציא שלמות רוחנית כזו שבה העץ והפרי שווים במעלתם [גור אריה], או שעשתה זאת מתוך כוונה טובה כדי שבני אדם לא יאכלו את גוף העצים וישמידו אותם כליל [חזקוני]. למרות חריגה זו, הארץ לא נענשה מיד. רק מאוחר יותר, כאשר אדם הראשון חטא באכילה מעץ הדעת, הצטרף עוונה של הארץ לחטאו, והיא נתקללה יחד איתו להצמיח קוצים ודרדרים [רש"י, כלי יקר, שפתי חכמים, דברי דוד].
הפסוק נחתם במילים וַיְהִי כֵן, המעידות על כך שרצון ה׳ הוטבע בבריאה באופן מוחלט וקבוע לדורות. הכוח להצמיח הוחדר אל תוך האדמה, וכל הזרעים והאילנות נבראו והוכנו בשלמותם מתחת לפני הקרקע, כשהם ממתינים לצאת אל אוויר העולם [רד"ק, מלבי"ם, ברטנורא, אלשיך].