רגע הופעת האור מסמן את המעבר מתוהו ובוהו למציאות מסודרת ובעלת משמעות. פסוק זה מציג את ההערכה האלוהית הראשונה על הבריאה הפיזית, ואת הפעולה היסודית של יצירת גבולות והגדרת זמנים, המהווים את התשתית לקיום החיים בעולם.
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב
הביטוי וַיַּרְא מעורר שאלה פרשנית, שהרי ה' אינו זקוק לראייה פיזית כדי לדעת את טיב יצירתו. גישה אחת מסבירה כי מדובר בראייה מחשבתית והכרתית [אבן עזרא, חזקוני]. גישה מרכזית אחרת טוענת כי בעוד שהאמירה ("יהי אור") מוציאה את הבריאה מן הכוח אל הפועל, הראייה מבטאת את קביעת הקיום והעמדת הדבר לנצח. כלומר, ה' ראה את האור, חפץ בו, וגזר עליו להתקיים באופן תמידי מכוח רצונו [רמב"ן, הטור הארוך, רבינו בחיי, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים כי התורה דיברה בלשון בני אדם: כשם שאדם עושה דבר ורק לאחר מכן בוחן את טיבו, כך התורה מתארת שהאור התאים באופן מושלם לתכלית ולחכמה העליונה שלשמה נברא [שד"ל, ספורנו, אברבנאל].
הבחירה לכתוב אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, ולא להסתפק באמירה הכללית "כי טוב" כפי שמופיע בשאר ימי הבריאה, נועדה להדגיש שהאור הוא טוב באופן מוחלט, בניגוד לנבראים אחרים שטובים רק לצורך מסוים [העמק דבר]. ציון האור בלבד בא ללמד שרק האור נחשב לטוב, אך לא החושך, שכן החושך מהווה את הסתרת הטוב ורעתו גלויה [רד"ק, הכתב והקבלה, אדרת אליהו, קאסוטו]. בנוסף, הניסוח המדויק "ראה את האור כי טוב" (ולא "ראה כי טוב האור") נועד להדגיש את ההפרדה בין הבורא לבריאה; האור נמצא מחוץ לה', ובכך נשללת התפיסה שהאל והטבע הם ישות אחת [רש"ר הירש].
לצד הרובד הפשטני, רוב הפרשנים מביאים את גישת האגדה, לפיה ה' ראה שהאור הראשוני, שהיה שלם ורוחני, אינו ראוי שישתמשו בו רשעים. לפיכך, הוא גנז אותו והבדיל אותו ושמר אותו עבור הצדיקים לעתיד לבוא [רש"י, רמב"ן, מזרחי, ברטנורא, חומש קה"ת].
וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ
פעולת ההבדלה מעוררת קושי, שכן אור וחושך אינם חומרים פיזיים שיכולים להתערבב זה בזה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההבדלה אינה פיזית אלא זמנית ומושגית. ה' קבע גבולות ותחומים: זמן מוגדר לאור לשלוט ביום, וזמן מוגדר לחושך לשלוט בלילה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, אברבנאל, קאסוטו]. מכיוון שהשמש והירח נבראו רק ביום הרביעי, ההבדלה בימים הראשונים נעשתה על ידי רצון אלוהי ישיר: האור האיר בכל העולם במשך שתים עשרה שעות, ולאחר מכן הסתלק לחלוטין ופינה את מקומו לשתים עשרה שעות של חושך [ספורנו, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. יש המפרשים שההבדלה עצמה נעשתה על ידי קריאת השמות המעניקה לכל תופעה את זהותה הנפרדת כיום וכלילה [אבן עזרא, רד"ק, חזקוני].
סביב מהותו של החושך קיימת מחלוקת. פרשנים רבים סבורים כי החושך אינו בריאה עצמאית, אלא פשוט היעדר והסתלקות של האור [רמב"ן, רד"ק, רבינו בחיי, קונטרס חיבה יתירה]. לעומתם, פרשנים אחרים טוענים בתוקף כי החושך הוא אכן בריאה וישות עצמאית, וההבדלה נועדה לגרום לכך שהאור והחושך יהדפו זה את זה ולא ישלטו בערבוביה [שד"ל, הכתב והקבלה, אדרת אליהו, אלשיך].
היבט נוסף של ההבדלה הוא יצירת הדרגתיות בטבע. ה' קבע שהמעבר בין האור לחושך לא יהיה חד ופתאומי, אלא ייעשה באמצעות זמני ביניים של דמדומי ערב וזריחת בוקר. מסך מבדיל זה מאפשר לבני האדם לשאת את השינוי הקיצוני שבין יום ללילה [העמק דבר, מלבי"ם, אלשיך].
מתוך פסוק זה נלמדת גם הלכה מעשית: חכמים למדו מפעולת ההבדלה של האור שאין לברך על הנר במוצאי שבת (בברכת מאורי האש שבהבדלה) עד שייהנו בפועל מאורו ויוכלו להבחין ולהבדיל באמצעותו בין דברים [קיצור בעל הטורים, תורה תמימה, הדר זקנים].