יצא לכם פעם לבנות משהו מיוחד, ואז לעמוד רגע, להסתכל על מה שעשיתם ולשמוח כי זה יצא בדיוק כמו שתכננתם? משהו דומה קרה ממש בתחילת בריאת העולם. כשהתורה משתמשת במילה וַיַּרְא, היא לא מתכוונת שיש לה' עיניים כמו שלנו. הכוונה היא שה' בחן את האור שהוא הרגע ברא, ראה שהוא מתאים בדיוק לחכמה ולתכנון שלו, והחליט שהאור הזה ימשיך להתקיים בעולם תמיד.
התורה מדגישה שה' ראה אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, כדי ללמד אותנו שהאור הוא דבר טוב לחלוטין שמביא סדר ומשמעות לעולם, בניגוד לחושך שלא נאמר עליו שהוא טוב.
אבל איך אפשר להפריד בין אור לחושך? הרי אי אפשר לקחת אור ולשים אותו בקופסה אחת, ואת החושך לשים בקופסה שנייה. לכן, המילה וַיַּבְדֵּל מסבירה לנו שה' עשה סדר של זמנים. הוא קבע גבולות ברורים: זמן מוגדר שבו האור שולט, וזמן מוגדר שבו החושך שולט. כדי שיהיה לנו נעים, ה' גם דאג שהמעבר בין האור לחושך לא יקרה בבת אחת. הוא יצר את הזריחה ואת השקיעה, כדי שהעולם יוכל להתרגל לאט ובעדינות לשינוי שבין היום ללילה.