ביום הרביעי לבריאה עובר העולם ממצב של אור מופשט למערכת מסודרת של זמן וטבע. הבורא מעצב את גרמי השמים וקובע להם תפקידים מוגדרים של הארה, חלוקת הזמן והכוונת מחזוריות החיים בארץ.
המילה יְהִי מופיעה בלשון יחיד אף על פי שהמילה מְאֹרֹת היא ברבים. תופעה דקדוקית זו מצויה במקרא כאשר הפועל קודם לשם העצם, והיא משמשת כלשון סתמית וכללית [רשב"ם, אבן עזרא, שד"ל, רד"ק]. הפרשנים מסכימים כי המאורות לא נבראו יש מאין ביום הרביעי. למעשה, האור עצמו נברא כבר ביום הראשון, אך ביום הרביעי ה' גנז את האור הרוחני הראשוני, ריכז אותו, ויצק אותו אל תוך כלים פיזיים – השמש, הירח והכוכבים – וציווה עליהם להיתלות ברקיע [רש"י, רמב"ן, רד"ק, אברבנאל].
המילה מְאֹרֹת נכתבה בכתיב חסר (ללא האות ו' לאחר ה-א'), עובדה שמשכה את תשומת לב הפרשנים. כתיב זה מרמז למילה "מארה" (קללה או חוסר), ומבטא כמה רעיונות: ראשית, הוא מסמל את מיעוט הירח, שבתחילה נברא שווה בגודלו לשמש אך קטן בעקבות טענתו שלא ייתכן ששני מלכים ישמשו בכתר אחד [בעל הטורים, אור החיים, צאינה וראינה]. שנית, המאורות הם יוצרי הזמן, וכל דבר שתלוי בזמן כפוף לבליה, צער וחסרון [כלי יקר]. בנוסף, חסרון האות רומז לסכנת מחלת האסכרה (מחלת גרון) שעלולה לפגוע בילדים ביום הרביעי בשבוע, ולכן נהגו בעבר לצום ביום זה [רש"י, מנחת שי, תורה תמימה].
המאורות נקבעו בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, כלומר באותו רקיע שנוצר ביום השני, המכונה שמים [שד"ל, הכתב והקבלה]. הם קבועים בעובי הגלגל השמימי ונעים יחד איתו, בדומה למסמרים הקבועים בדופן ספינה ונעים עמה [רבנו בחיי, תולדות יצחק].
תפקידם הראשון הוא לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה. בשלושת הימים הראשונים, האור והחושך פעלו והתחלפו ישירות על פי רצון ה' ובמאמרו. כעת, משהוסדר הטבע, פעולת ההבדלה נמסרה למאורות, המשמשים כמשרתיו של ה' ופועלים על פי חוקיות קבועה [שד"ל, רד"ק].
הכתוב ממשיך ומפרט את תכלית המאורות: וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.
המילה לְאֹתֹת (לסימנים) מתפרשת בשני אופנים משלימים. גישה אחת מסבירה שהמאורות משמשים כסימנים ואותות דרך תופעות חריגות כמו ליקויי חמה ולבנה או הופעת כוכבי שביט. תופעות אלו נחשבו בעת העתיקה לסימן רע, אך חכמים מדגישים שכאשר עם ישראל עושה את רצון ה', אין לו ממה לחשוש [רש"י, רמב"ן, רבנו בחיי, אברבנאל]. מנגד, יש המדגישים כי התורה קוראת להם "אותות" דווקא כדי לעקור את האמונה הטפלה של הגויים באסטרולוגיה; הכתוב מבהיר שהמאורות אינם אלוהויות הקובעות את העתיד, אלא חלק מחוקות הטבע הרגילות שה' קבע [שד"ל]. בנוסף, הם משמשים סימנים לקיום מצוות התלויות בזמן, כמו זמני קריאת שמע של שחר וערבית [רבנו בחיי].
המילה וּלְמוֹעֲדִים מתייחסת לזמנים קבועים החוזרים על עצמם. הכוונה היא הן לעונות השנה החקלאיות והאקלימיות (קיץ, חורף, זרע וקציר) המושפעות מנטיית השמש [רמב"ן, רד"ק, מלבי"ם], והן למועדי ישראל וחגי התורה, הנקבעים על פי מחזור התחדשות הלבנה [רשב"ם, שד"ל, חזקוני].
לבסוף, המאורות נועדו וּלְיָמִים וְשָׁנִים. מהלכם מגדיר את יחידות הזמן הבסיסיות: מדת היום ומדת הלילה המרכיבות יממה שלמה של עשרים וארבע שעות [רש"י, רמב"ן, רד"ק], ואת השנים – השלמת מחזור ההקפה המלא של השמש סביב המזלות האורך כ-365 ימים, וכן את שנת הלבנה [רד"ק, אברבנאל]. בכך הופכים המאורות ללוח השנה הטבעי המארגן את חיי האדם והעולם.