בריאת בעלי החיים היבשתיים מהווה את השלב המקדים והמכין להופעת האדם בעולם. הפסוק פורס בפנינו את מגוון החיים על פני היבשה, ומדגיש את הסדר, הדיוק והתכלית שביסוד עולם החי, שבו כל בריה נבראה במקומה הראוי ובתכונות המדויקות לה.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה וַיַּעַשׂ אינה מתארת רק את הוצאתו לפועל של הציווי האלוהי [שד"ל], אלא מצביעה על תהליך עמוק של השלמה, תיקון ועיצוב. עשייה זו מבטאת את יצירת הנפש החיונית [אור החיים], ואת התאמת הגוף הפיזי לאופייה הייחודי של כל נפש [אדרת אליהו]. ה' לא ברא רק את הצורה החיצונית של בעלי החיים, אלא הטביע בכל מין ומין את התכונות, ההרגשות, האינסטינקטים והשכל הנדרשים לו לשם קיומו [ספורנו, העמק דבר, מלבי"ם, ביאור יש"ר].
יתרה מכך, בעלי החיים נבראו מיד בתחילתם כשהם בוגרים ושלמים, "בקומתם", ובצורה האידיאלית והיפה ביותר עבורם, "בצביונם" – הדמות שאותה היו בוחרים לו היו נשאלים על כך [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, דברי דוד]. נקודה זו מקבלת משמעות מיוחדת דווקא ביחס לשרצים, שאמנם עשויים להיראות מאוסים בעיני האדם, אך גם הם נבראו בצורה היפה והמושלמת ביותר בהתאם לטבעם ולתכליתם [גור אריה].
הפסוק מחלק את נבראי היבשה לשלוש קבוצות מרכזיות, כאשר ה' בחכמתו ייעד לכל קבוצה את סביבת המחיה המתאימה לה [רד"ק], כהכנה לבריאה הרביעית והעליונה מכולן – האדם [חזקוני, מלבי"ם].
הקבוצה הראשונה היא חַיַּת הָאָרֶץ, הכוללת את חיות הבר והטורפים כדוגמת האריה והדוב. חיות אלו מוקמו באזורי שממה הרחק ממקום יישוב, כדי שלא יזיקו לבני האדם [רד"ק]. מעניין לציין כי בניגוד לחיות הבית, חיות הבר מאותו המין דומות מאוד זו לזו וקשה להבחין ביניהן [רס"ג].
הקבוצה השנייה היא הַבְּהֵמָה, הכוללת את חיות המשק כגון הבקר, הצאן והסוס, אשר נועדו לחיות בקרבת האדם ולשמש אותו לצרכיו השונים [רד"ק], ולכל אחת מהן תווי פנים ייחודיים המבדילים אותה מחברותיה [רס"ג].
הקבוצה השלישית היא רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, כאשר המילה רמש מבטאת הילוך ותנועה [רד"ק]. הכתוב מדגיש את המילה הָאֲדָמָה כדי להבהיר שמדובר בשרצי היבשה בלבד, בשונה משרצי המים [העמק דבר]. רוב השרצים והמזיקים, כגון נחשים ועקרבים, הורחקו אל המדברות, ורק המעטים שאינם מזיקים מצויים בקרבת האדם [רד"ק]. כתיב המילה לְמִינֵהוּ רומז לכך שבעלי חיים אלו נבראו זכר ונקבה [אדרת אליהו].
בולט היעדרה של ברכת "פרו ורבו" לחיות היבשה, בניגוד לברכה שניתנה לדגים ולעופות. הפרשנים מסבירים כי ה' נמנע מלברך אותם כדי שחיות הטרף והמזיקים לא יתרבו יתר על המידה וישחיתו את העולם [רד"ק].
למרות קיומם של טורפים ומזיקים, הפסוק נחתם במילים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. כיצד ייתכן שבריאת מזיקים נחשבת לטובה? הפרשנים משיבים כי לכל בריה יש תועלת עצומה לעולם ולאדם. כך למשל, אפילו מארס הנחשים מפיקים תרופות מצילות חיים, ובעלי החיים מספקים לאדם לבוש, רפואה וכלים [רד"ק, רס"ג]. הטוב האלוהי מתבטא גם באיזון האקולוגי המושלם: ה' העניק לטורפים כלי נשק כשיניים וציפורניים, ולחיות הנטרפות העניק קלות רגלים ומהירות כדי שיוכלו להימלט, תוך שהוא מכין מזון לכולם בשפע [רד"ק]. לבסוף, עולם החי נועד להוות השראה מוסרית לאדם, שעליו ללמוד מתכונותיהם הטבעיות של בעלי החיים – כגון עזות הנמר, קלות הנשר וגבורת הארי – ולרתום אותן מתוך בחירה שכלית לעבודת הבורא [רס"ג].