פסוק זה מציג את התפריט התזונתי הראשון שהעניק ה' לאנושות, ומגדיר את היחס המקורי והאידיאלי שבין האדם, החי והצומח.
בפתיחת דבריו אומר ה', הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם. רוב הפרשנים מסבירים כי אין מדובר רק בהבטחה עתידית, אלא בנתינה מיידית ועכשווית של בעלות וזכות שימוש [רשב"ם, חזקוני]. ה' לא רק העניק לאדם את הצמחים, אלא גם טבע בו את היכולת הפיזיולוגית לעכל ולהיזון מהם [רלב"ג]. יתרה מכך, ה' נטע בשכלו של האדם הראשון ידיעה טבעית מולדת אילו צמחים ראויים למאכל ואילו רעילים, וכן כיצד לזרוע אותם ולהשתמש בהם לרפואה, כדי שלא יצטרך לסכן את חייו בניסוי וטעייה [רס"ג].
הגישה המרכזית והמוסכמת בקרב רובם המוחלט של הפרשנים היא שפסוק זה מתיר לאדם תזונה צמחונית בלבד, ואוסר עליו לחלוטין הריגת בעלי חיים ואכילת בשר. היתר אכילת הבשר ניתן לאנושות רק דורות רבים לאחר מכן, בימי נח ולאחר המבול. הפרשנים מציעים מספר טעמים לאיסור המקורי: יש המסבירים כי לבעלי החיים ישנה נפש תנועית ורמת הכרה מסוימת הדומה לשכל האנושי, הגורמת להם לברוח מצער וממוות, ולכן ה' חס עליהם [רמב"ן, טור]. אחרים מציינים כי האדם כלל לא נברא בטבעו לחיות מאכילת בשר [מלבי"ם], וכי בתחילת הבריאה היו מעט מאוד בעלי חיים מכל מין, ואכילתם הייתה מובילה להכחדתם [רס"ג]. בנוסף, התזונה הצמחית נועדה להחיות את האדם חיי נצח, בעוד שאכילת בשר מולידה כליון בגוף, ורק לאחר שהאדם חטא ונגזרה עליו מיתה, טבעו הוכשר לאכילת בשר [ביאור יש"ר].
מתוך כך, עולה מחלוקת דקה בין הפרשנים לגבי גדר האיסור: יש המדייקים כי האיסור התמקד בנטילת נשמה, כלומר נאסר על האדם להמית בריה כדי לאוכלה, אך ייתכן שבשר בהמה שמתה מאליה היה מותר [שפתי חכמים, חנוכת התורה]. מנגד, פרשנים אחרים סבורים כי האיסור היה מוחלט. מכל מקום, מציאות צמחונית זו משקפת אידיאל של שלום הרמוני בין האדם לבעלי החיים, מצב שלפי חזון הנביאים עתיד לחזור בימות המשיח [מלבי"ם, קאסוטו, רש"ר הירש].
הפסוק מפרט את סוגי הצומח המותרים לאדם: עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע, כלומר עשב המפיק זרעים, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ. הפרשנים מסבירים כי ה' ערך חלוקה ברורה בתפריט התזונתי בין האדם לחיות. לאדם ניתנו זרעוני העשב המזינים, כגון חיטה, שעורה וקטניות, וכן פירות האילן. לעומת זאת, העשב עצמו, הקש, והעלים הירוקים ניתנו למאכל הבהמות והחיות. האדם לא הורשה לאכול את עשב השדה עצמו עד שחטא וקולל במילים "ואכלת את עשב השדה" [רמב"ן, טור, מלבי"ם, חזקוני].
ההדגשה בפסוק אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ באה ללמדנו מספר עניינים. יש המפרשים כי תוספת זו באה להתיר רק פירות מאילן טבעי, ולאסור על האדם לאכול פירות של עץ שהורכב בהרכבת כלאיים [הכתב והקבלה]. לחלופין, הניסוח המדויק בא למעט ולהוציא מכלל ההיתר את עץ הדעת, שכן הוא לא היה עץ המפיק פירות, אלא עץ שגזעו עצמו היה פרי [אור החיים].
לבסוף, עולה השאלה מדוע השתנה הציווי לאחר המבול והותר הבשר. מעבר לשינויים בטבע העולם שניזוק במבול, מפרשים כי ה' ראה מראש שנח יטרח ויעבוד קשה כדי להציל את בעלי החיים בתיבה, ולכן העניק לו את היתר אכילתם כגמול ושכר על עבודתו [רד"ק].