מחזור הזמן המקראי מושתת על המעבר שבין חשיכה לאור, תבנית שקובעת את סדר היום היהודי לדורות. הצירוף וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר מגדיר את ה"יום" כיממה בת 24 שעות, המתחילה עם רדת הלילה ומסתיימת בלילה שלמחרת. מתוך הגדרה זו נגזרת ההלכה ולפיה השבת והחגים מתחילים תמיד בערב שלפני כן [חומש קה"ת; ביאורי חסידות].
באשר למהותו של יוֹם רְבִיעִי החותם את הפסוק, יום זה מתאפיין בבריאת המאורות הגדולים. במקורם, השמש והירח נבראו כשווים בגודלם, אך לאחר שהירח התלונן על כך שעליו לשלוט במשותף עם השמש, ה' הקטין אותו. כפיצוי על כך, ה' אפשר לאור הכוכבים להיראות לצידו כדי שישמשו לו כפמליה, ואף קבע כי בכל ראש חודש יובא קורבן כפרה כביכול על מיעוטו. יתרה מכך, הובטח לירח כי בעתיד, בימות המשיח, אורו ישוב להיות גדול וזהה לאור השמש [חומש קה"ת; ביאורי חסידות].