לאחר העמידה בניסיון העקידה והירידה מהר המוריה, תיאור חזרתו של אברהם מעורר שאלה בולטת: מדוע נאמר וַיָּשָׁב אַבְרָהָם, ואין כל אזכור ליצחק?
גישה אחת בקרב הפרשנים היא שיצחק אכן חזר עמו, אך הכתוב מזכיר רק את אברהם משום שהוא הדמות העיקרית והמובילה בסיפור, וברור מאליו שיצחק, הנמצא ברשותו, הולך עמו [רד"ק, אבן עזרא, יהל אור].
לעומת זאת, רוב הפרשנים מבינים שיצחק אכן לא חזר עם אברהם באותו הרגע, ומציעים מגוון כיוונים למקום הימצאו:
דעה רווחת היא שיצחק נשלח ללמוד תורה בבית מדרשם של שם ועבר [העמק דבר, חזקוני, דעת זקנים, מחוקקי יהודה, ברכת אשר]. דעות אחרות מציעות שיצחק הוסתר בלילה מפני עין הרע [דעת זקנים], או שהוכנס לגן עדן למשך שלוש שנים כדי להתרפא מהפציעה שגרמה לו סכין העקידה [חזקוני, אלשיך]. כיוון נוסף מציע שיצחק לא חזר אל הנערים, אלא נשלח ישירות לחברון כדי לבשר לשרה אמו כי הוא חי ועמד בניסיון [מלבי"ם].
הסבר פסיכולוגי ורוחני עמוק להיעדרותו של יצחק מציע כי אברהם השאיר אותו מאחור בכוונה. לו היה מביא את יצחק עמו מיד לאחר שניצל מהמוות, אהבתו הטבעית של אברהם לבנו הייתה מתעצמת עד מאוד. התפרצות רגשית כזו הייתה עלולה להיראות כאילו אברהם מתחרט על כך שהסכים להקריבו. לכן, אברהם כבש את אהבתו כדי להראות את מסירותו המוחלטת לה' [שפתי כהן].
כאשר אברהם חוזר אל הנערים שהשאיר מאחור בתחתית ההר, הכתוב מציין וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו. צירוף זה מוסבר לא רק כהליכה משותפת מבחינה טכנית, אלא כביטוי לענוותנותו העצומה של אברהם. לאחר שאברהם הגיע לפסגה הרוחנית הגבוהה ביותר של קרבה לה' ומסירות נפש, הוא אינו מתנשא על משרתיו הפשוטים. הוא אינו מרגיש מורם מעם, אלא חוזר לחיי השגרה וצועד עמם בשוויון מוחלט. הליכה זו מדגישה את התפיסה היהודית שאין להישאר מנותקים בפסגות הרוחניות, אלא יש לחזור ולשלב את ההתעלות בתוך חיי המעשה והחברה [רש"ר הירש, ברכת אשר].
בסיום האירוע נאמר וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע. הפרשנים חלוקים לגבי אופי ישיבה זו. יש הסבורים כי אברהם קבע שם את דירת הקבע שלו להמשך שנותיו [ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלא מדובר בישיבת קבע ממשית, שכן מקום מגוריו העיקרי של אברהם ושל שרה באותה תקופה היה בחברון, ולשם הלך מאוחר יותר כדי לספוד לה [רש"י, מזרחי, רד"ק, מלבי"ם].
גישה ייחודית מקשרת בין הישיבה בבאר שבע לבין מותה של שרה, ומסבירה שאברהם נשאר בכוונה תחילה בבאר שבע ושלח את הנערים לחברון. אברהם חשש שאם יגיע בעצמו ויספר לשרה על כך שכמעט שחט את בנה, היא תמות מתוך זעזוע והוא יהיה הגורם הישיר למותה. לכן המתין בבאר שבע עד ששרה תיוודע לדבר מאחרים [אלשיך].