בראשית, פרק כ״ב, פסוק ט׳

פרשת וירא

Genesis 22:9Sefaria

וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃

רגע השיא של הניסיון מתנקז אל פעולות מדויקות ושקטות, שבהן האב והבן משלבים את המציאות הפיזית עם סודות עליונים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר־לוֹ הָאֱלֹהִים הוא הר המוריה, שאותו זיהה אברהם עם הגעתו באמצעות מראה נבואי, ענן או עמוד אש.

כאשר נאמר וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת־הַמִּזְבֵּחַ, הוספת ה"א הידיעה מצביעה על כך שלא מדובר במבנה אקראי, אלא באותו מזבח קדמון וידוע שעליו הקריבו אדם הראשון, קין, הבל ונח [רבנו בחיי, חזקוני]. אברהם בנה את המזבח לבדו, והטמין את יצחק במהלך הבנייה מחשש שהשטן יפיל עליו אבן ויטיל בו מום שיפסול אותו מלהיות קורבן [חזקוני, הדר זקנים, צאינה וראינה]. הפעולות המסודרות של הבנייה והעריכה מלמדות שאברהם לא פעל מתוך בהלה או בלבול, אלא ביישוב הדעת מוחלט [ביאור יש"ר].

לאחר מכן הוא ניגש אל הפעולה של וַיַּעֲרֹךְ אֶת־הָעֵצִים. אברהם סידר את העצים שבקע בביתו על גבי האש, והתייחס למעמד זה לא כאל קורבן פרטי בבמה ארעית, אלא מתוך הקפדה על דיני עריכת העצים של קורבן תמיד במקדש [רד"ק, העמק דבר].

בשלב זה הבין יצחק, שהיה בן שלושים ושבע, כי הוא הקורבן המיועד, והוא מסר את עצמו מרצונו החופשי [מלבי"ם, ביאור יש"ר]. הפעולה של וַיַּעֲקֹד אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ משמעותה קשירה חזקה של הידיים והרגליים יחד מאחורי הגב [רש"י, רש"ר הירש, גור אריה]. אף על פי שיצחק הסכים לחלוטין, הוא עצמו ביקש מאביו שיקשור אותו היטב. יצחק חשש שמתוך האינסטינקט הטבעי של הגוף הוא יזדעזע ויבעט כשיראה את הסכין, ובכך יפסול את הקורבן [רד"ק, רבנו בחיי, צאינה וראינה].

הפרשנים מצביעים על משמעות רוחנית עמוקה במעמד זה. בעוד שהניסיון של אברהם נועד לגלות את אמונתו לעין כל, מטרתו של יצחק הייתה שונה. עצם לידתו של יצחק הייתה נס שחורג מחוקי הטבע והמזלות, המיוצגים בשם "אלוהים". בהסכמתו להפוך לאפר, יצחק הישן והכפוף לדין הטבעי למעשה התבטל, ומאותו רגע נולד יצחק חדש שאינו כפוף למערכות הכוכבים, אלא מונהג על ידי רחמי ה׳ והשגחתו הפרטית [מלבי"ם]. באותם רגעים גורליים, יצחק נשא תפילה שכל שלב בייסורי העקידה יהווה זכות שתציל את עם ישראל בעתיד מעונשים קשים, ואילו אברהם דרש מה׳ שמעשה זה ייזכר לעד ככפרה על עוונותיהם של ישראל [ברכת אשר על התורה, צאינה וראינה].

לבסוף, התורה מדגישה שאברהם הניח את יצחק מִמַּעַל לָעֵצִים. המילה "ממעל" מרמזת שלא מדובר רק בהנחה פיזית על העצים, אלא בחיבור לממד עליון. המזבח שבנה אברהם היה מכוון בדיוק נגד כסא הכבוד והמזבח שבמקדש של מעלה [רבנו בחיי, אלשיך]. לפי גישה אחת, יצחק אכן הועלה כקורבן באותו מזבח עליון; נשמתו פרחה מגופו והוקרבה למעלה על ידי המלאך מיכאל, ורק לאחר מכן בא האיל תחת גופו ונשמתו הוחזרה אליו [העמק דבר, צאינה וראינה].

רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״ל
פסוק ח׳
פסוק י׳

נעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?

עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.

תרמו עכשיו

מה דעתכם על הפירוש?

התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!

ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.