נסיון העקדה, החותם את מסכת נסיונותיו של אברהם אבינו, מוצג בציווי אלוהי מדורג, טעון ומורכב. הפסוק אינו מנחית את הגזרה בבת אחת, אלא מוביל את אברהם צעד אחר צעד אל ההבנה המלאה של הקורבן הנדרש ממנו, תוך שילוב של בקשה, הדרגתיות, ומסתורין גיאוגרפי.
המילה קַח־נָא פותחת את הציווי, ומרבית הפרשנים מזהים בה לשון בקשה. ה' מבקש מאברהם לעמוד בניסיון האחרון והקשה מכולם, כדי שהדורות הבאים לא יאמרו שלא היה ממש בנסיונותיו הקודמים [רש"י, תורה תמימה, משכיל לדוד, צאינה וראינה]. גישה אחרת מפרשת את המילה "נא" כמייצגת זירוז – קח אותו מיד, ללא שיהוי, בעודו שלם בדעתו להסכים לכך [אור החיים, אלשיך].
הציווי ממשיך בפירוט איטי ומכאיב: אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק. הפרשנים מסכימים כי הפירוט הארוך נועד למנוע מאברהם זעזוע פתאומי שהיה עלול לטרוף את דעתו. הדו־שיח הסמוי המתואר במדרש ממחיש זאת: כשה' אמר "את בנך", אברהם תמה בליבו הרי יש לי שני בנים; כשאמר "את יחידך", חשב אברהם שכל אחד מהם יחיד לאמו; כשאמר "אשר אהבת", השיב לעצמו שהוא אוהב את שניהם; ורק לבסוף נאמר במפורש "את יצחק". הדרגתיות זו נועדה גם לחבב עליו את המצוה, להדגיש את גודל הקורבן של בן הגבירה והיורש היחיד, ולהרבות את שכרו של אברהם על כל פרט ופרט שקיבל עליו [רש"י, רבנו בחיי, מזרחי, רס"ג, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המדגישים כי הפירוט נועד להעמיד את אברהם במבחן האהבה האולטימטיבי: ה' רצה שאברהם יזכור את כל מעלותיו של יצחק ואת אהבתו העזה אליו, ובכל זאת יכריע כי אהבת הבורא גוברת על הכל [אור החיים, מלבי"ם].
ההוראה וְלֶ֨ךְ־לְךָ֔ מהדהדת את הניסיון הראשון של אברהם ("לך לך מארצך"), ומורה לו לצאת למסע מבודד, הרחק מהתערבות או מניעות של אחרים [העמק דבר, ברכת אשר]. המסע אל היעד נועד להימשך ימים אחדים, כדי שהקרבת הבן לא תיעשה מתוך דחף פתאומי או בהלה, אלא מתוך יישוב הדעת, מחשבה מעמיקה והחלטה מודעת [רמב"ן, רד"ק, שד"ל].
היעד למסע הוא אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באזור ירושלים והר הבית, המקום שבו הוקם בעבר המזבח של אדם הראשון, קין, הבל ונח, ובו עתיד להיבנות בית המקדש [רמב"ן, רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. באשר למקור השם "מוריה", קיימות מספר מסורות: יש הסבורים כי השם נגזר מהמילה "הוראה", שכן משם תצא תורה לעולם [רש"י, רמב"ן, תורה תמימה]; אחרים קושרים זאת ל"מורא", המציין את היראה והעבודה לאלוהים שתתקיים שם [אונקלוס, הטור הארוך]; דעה נוספת טוענת שהשם נובע מסממני הקטורת, כמו ה"מור", שגדלו באותו הר [רמב"ן, רבנו בחיי, פענח רזא]; ויש המפרשים זאת בפשטות כ"ארץ האמורי" [רשב"ם, חזקוני].
לב הניסיון טמון במילים וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה. חלק ניכר מהפרשנים מעירים על הניסוח המדויק והדו־משמעי: ה' לא אמר "שחטהו" או "עשהו עולה", אלא "העלהו לעולה" – כלומר, העלה אותו אל ההר לשם עולה. אלוהים מעולם לא חפץ בקורבן אדם, דבר המהווה תועבה, אלא רק ביקש לבחון את נכונותו של אברהם. אברהם, מתוך אהבתו העצומה לה', פירש את הציווי כפשוטו והתכונן לשחוט את בנו, עד שהמלאך עצר בעדו [רש"י, רבנו בחיי, מלבי"ם, ביאור יש"ר, בכור שור]. מנגד, יש השוללים מכל וכל את הרעיון שה' דיבר בלשון מטעה במכוון, וטוענים כי הציווי היה ברור ומפורש, ואברהם הבין אותו נכונה כניסיון אמיתי וקשה מנשוא [שד"ל]. מבחינה רעיונית, המילה "עולה" מסמלת התעלות רוחנית מוחלטת והתנתקות מוחלטת מהחומר אל עבר האלוהות [הירש].
הציווי נחתם בעמימות מכוונת: עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃. ה' מסתיר מאברהם את המיקום המדויק של ההר, בדומה להסתרת היעד בניסיון הראשון ("אל הארץ אשר אראך"). הסתרה זו נועדה להשאיר את אברהם בדריכות, לבחון את צייתנותו העיוורת, ולהרבות את שכרו על כל פסיעה ופסיעה במסעו אל הלא־נודע [רש"י, רד"ק, רבנו בחיי, חומש קה"ת]. אפשרות אחרת היא שהמילים "אשר אומר אליך" אינן מתייחסות להר, אלא לקורבן עצמו – כלומר, ה' יאמר לו בהמשך מי באמת יועלה לעולה, רמז לאיל שיוקרב בסופו של דבר תחת יצחק [כלי יקר, מלבי"ם, רס"ג].