לאחר רגע השיא של עקדת יצחק, מעניק אברהם למקום התרחשותה שם המקפל בתוכו משמעות נצחית. קריאת השם אינה רק ציון של מאורע היסטורי שהסתיים, אלא הצהרה נבואית הקושרת את המעשה אל ייעודו העתידי של המקום עבור הדורות הבאים.
השם יְהֹוָה יִרְאֶה מבטא בראש ובראשונה את ההכרה בהשגחה האלוהית. אברהם מנציח את הנס המיידי שבו סיפק ה' את האיל לעולה, ובכך התקיימה נבואתו המוקדמת "אלוהים יראה לו השה" [רד"ק, ביאור יש"ר]. מעבר לכך, השם מסמל את ההשגחה התמידית של ה' על העולם ממקום זה, שהוא מקום מלכותו [העמק דבר, חתם סופר, שטיינזלץ], וכן את ההכנעה האנושית הנדרשת: ה' רואה את מה שעין האדם אינה מסוגלת לראות, ועל האדם להכפיף את ראייתו לחכמת הבורא [רש"ר הירש]. מפרשים אחדים מעירים כי ישנו פסיק (טעם מקרא המורה על הפסקה) לאחר שם ה' בפסוק, כדי להדגיש שאברהם קרא למקום ממש בשמו של ה' [קיצור בעל הטורים, מנחת שי]. כמו כן, המילה "ויקרא" מתפרשת גם מלשון תפילה, שכן אברהם התפלל במקום זה על העתיד [נתינה לגר].
מניע נוסף לקריאת השם נובע מענוותנותו של אברהם. לאחר שעמד בניסיון הקשה מכל והגיע לפסגה רוחנית, הוא חשש מגאווה. לכן קרא למקום ה' יִרְאֶה – כדי להזכיר לעצמו שה' ראה מראש את הצלחתו וסייע לו בחסדו, ואין זו רק מעלה אישית שלו [הכתב והקבלה]. לצד זאת, אברהם צפה את תגובת הסביבה. הוא ידע כי הציניקנים עלולים לרנן ולטעון כי מעולם לא התכוון באמת לשחוט את בנו, או שחזר בו ברגע האחרון. על כן, הוא קרא למקום בשם זה כקריאה לה', הרואה ללבב, להעיד כי כוונתו הייתה שלמה וטהורה, וכי רק הציווי האלוהי הוא שעצר בעדו [הדר זקנים, חזקוני, דעת זקנים, אלשיך].
החלק השני של הפסוק, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהֹוָה יֵרָאֶה, מעביר את המוקד מן ההווה של אברהם אל העתיד של עם ישראל. המילה הַיּוֹם מתפרשת בקרב רוב הפרשנים כמכוונת לימים העתידיים, לדורות הבאים או לתקופת מתן תורה ובניין המקדש. אף שה' העלים את מיקומו המדויק של ההר, אברהם הבין ברוח קודשו כי זהו המקום המקודש שבו הקריבו אדם ונח את קרבנותיהם [פרדס יוסף]. הוא קורא למקום בלשון עתיד, שכן יבוא יום שבו יבחר ה' בהר זה להשראת שכינתו, ואז יאמרו הכול כי בהר זה ה' נראה לעמו [רש"י, ספורנו, כלי יקר].
מתוך קריאת השם של אברהם נולד שמה של עיר הקודש. שם בן נח (הוא מלכי צדק) קרא למקום "שלם", ואילו אברהם קרא לו "יראה". הקב"ה חיבר את שני השמות של צדיקי העולם הללו, וכך נוצר השם "ירושלם" [רבנו בחיי, רא"ש, דעת זקנים, אם למקרא].
הפרשנים מסכימים כי הפסוק טומן בחובו הבטחה לדורות. אברהם התפלל שזכות העקדה תעמוד לישראל לעד. הוא ביקש שה' "יראה" תמיד את אפרו של יצחק (או של האיל) צבור על המזבח, ויסלח לעוונותיהם של ישראל ולהצילם מפורענות. בקשה זו מכוונת במיוחד ליום הכיפורים, שבו, לפי המסורת, התרחשה העקדה, ושערי התשובה נפתחו בו בזכות אברהם [רש"י, רבנו בחיי, פני דוד, רקנאטי, משכיל לדוד].
הביטוי בְּהַר יְהֹוָה יֵרָאֶה מהווה גם רמז ברור למצוות העלייה לרגל, שבה נצטוו ישראל "ייראה כל זכורך". כשם שעם ישראל בא לראות את פני ה' במקדש, כך הוא נראה לפניו, מידה כנגד מידה [כלי יקר, העמק דבר, תורה תמימה, צרור המור].
רבדים נוספים בפסוק חושפים ממדים ניסיים והיסטוריים. גישה אחת מציינת כי מבחינה טופוגרפית, המקום היה במקורו בקעה עמוקה. מתוך יראה מפני השכינה, התרומם המקום ונעשה הר (הר המוריה). מכיוון שנעשה הר רק הַיּוֹם, הוא נותר טהור ומעולם לא שימש לעבודה זרה, בניגוד להרים אחרים [שפתי כהן, חנוכת התורה]. גישה אחרת מתארת כי במעמד זה הראה הקב"ה לאברהם את ההיסטוריה של המקדש: בנוי, חרב, ובנוי לעתיד לבוא. יְהֹוָה יִרְאֶה רומז לבית הבנוי, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם מסמל את ימי החורבן (כמו "על הר ציון ששמם"), ובְּהַר יְהֹוָה יֵרָאֶה מבטיח את בניינו המחודש והנצחי. מראה זה נועד לחזק את ביטחונו של אברהם, שה' לא יעזוב את בניו לעולם, גם בתקופות של הסתר פנים [תורה תמימה, רבנו בחיי].