הדיאלוג בין האב לבנו ברגעי השיא של מסעם חושף מתח פסיכולוגי ורוחני עצום. תשובתו של אברהם לשאלתו של יצחק נושאת משקל רב, ומנוסחת בתחכום המסתיר ומגלה את האמת בעת ובעונה אחת.
כאשר אברהם אומר אֱלֹהִים יִרְאֶה־לּוֹ הַשֶּׂה, כוונת המילה יִרְאֶה היא יבחר וירצה [רש"י, ביאור יש"ר]. הפרשנים מסכימים כי אברהם ענה משפט בעל משמעות כפולה כדי שלא להבהיל את בנו בפתאומיות [ביאור יש"ר]. מצד אחד, המשפט יכול להיות מובן כהבטחה פשוטה: "אלוהים ימצא את השה, בני". מצד שני, טמונה בו האמת המחרידה: "אלוהים יבחר לו את השה לעולה, ומי יהיה השה? בְּנִי" [רד"ק, בכור שור]. כלומר, אם לא יימצא שה, אתה תהיה הקרבן [רש"י, גור אריה, משכיל לדוד]. במקביל, ניסוח זה היווה גם תפילה חרישית של אברהם, שייחל לכך שה' אכן ימציא שה ויחוס על חיי בנו [רלב"ג, חומת אנך].
גישה מעניינת מסבירה מדוע יצחק שאל על ה"שה" דווקא בשלב זה. יצחק הניח שהם הולכים להקריב את קרבן התמיד של שחר, שהוא כבש [פרדס יוסף]. בנוסף, ברגע שאברהם הניח עליו את עצי העולה, יצחק הסיק מבחינה הלכתית שהוא איננו הקרבן, שכן אסור לעשות מלאכה בבהמה שהוקדשה. בתשובתו, אברהם רמז לו שעדיין לא הקדיש אותו בפועל, ולכן מותר לו לשאת את העצים [חנוכת התורה]. השימוש בשם אלוהים בפסוק, ולא בשם ה', רומז לכך שמעשה העקידה נועד לקבוע את סדר הטבע וההשגחה של קרבנות התמיד לדורות [העמק דבר].
בלבו של אברהם התחולל מאבק. כיצד התיישב הציווי להקריב את יצחק עם ההבטחה האלוהית "כי ביצחק יקרא לך זרע"? יש המפרשים שאברהם חשש שיצחק חטא ואיבד את זכותו להבטחה זו [רלב"ג]. אחרים מסבירים שמאחר שיצחק היה כבר בן שלושים ושבע, אברהם הניח שמא בנו כבר הספיק להוליד ילדים לפני העקידה, ובכך ההבטחה תתקיים [חזקוני, ריב"א]. בדרך אל ההר, ניסה השטן לרפות את ידיו של אברהם וטען ששמע מאחורי הפרגוד השמימי שהשה נועד לעולה ולא יצחק. אברהם סירב להקשיב לו ופטר אותו בטענה שאין להאמין לבדאי אפילו כשהוא דובר אמת, כדי שלא לפגום בשלמות הניסיון [תורה תמימה].
סופו של הפסוק, וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, מעורר את השאלה מה בדיוק הבין יצחק. דעה אחת גורסת שיצחק כלל לא העלה בדעתו שהוא הקרבן, אלא סמך על כך שיתרחש נס, והמילים הללו מתארות פשוט את חזרתם להליכה לאחר שעצרו לדבר [שד"ל]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיצחק, שהכיר את פולחני הקרבת הילדים בסביבתו, הבין היטב את הרמז המפחיד של אביו [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
למרות ההבנה הזו, יצחק לא ברח ולא התנגד. התורה חוזרת על המילים וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו כדי להדגיש את גדלותו: אם בתחילת המסע הלך יצחק בשמחה מתוך חוסר ידיעה, כעת הוא צועד באותה נכונות ובלב שווה לחלוטין לאביו [רש"י, רד"ק, ברכת אשר]. ההליכה המשותפת, זה לצד זה, מבטאת את התבטלותם המוחלטת לרצון ה' והשארת הבחירה בידיו [רש"ר הירש]. כמו כן, הליכתם יחד בשווה מעידה על כך שהיו עסוקים בדבר מצווה, הדוחה את כללי הכבוד הרגילים שלפיהם הבן אמור ללכת מאחורי אביו [פרדס יוסף].