ברגע הדרמטי ביותר, כאשר המאכלת כבר מונפת והניסיון מגיע לשיאו, בוקע קול פתאומי השובר את השתיקה ועוצר את המעשה. מילים אלו מגלמות את נקודת המפנה של העקידה, את המתח שבין המסירות המוחלטת של אברהם לבין ההתערבות האלוהית שעוצרת אותו ברגע האחרון.
הקריאה מגיעה מִן הַשָּׁמַיִם. הפרשנים מסבירים כי הדבר נבע מדחיפות עצומה – לא היה זמן להמתין לירידת מלאך לארץ, שכן השחיטה עמדה להתרחש כהרף עין [טור הארוך, פענח רזא]. אברהם שמע את הקול אך לא ראה שום מראה [רד"ק]. מעבר לכך, קריאה מן השמים הבהירה לאברהם שמדובר בגזרה עליונה; אילו היה המלאך ניצב מולו על הארץ, ייתכן שאברהם היה מסרב להקשיב לו בטענה שאין לשמוע לדברי התלמיד, שהוא המלאך, כאשר הם סותרים את דברי הרב, שהוא ה' [שפתי כהן, פענח רזא].
אך מדוע בכלל נשלח מַלְאַךְ ה' לעכב את המעשה, בעוד שהציווי המקורי לעקוד את יצחק ניתן מפי ה' בעצמו? סוגיה זו מעוררת מחלוקת. יש המסבירים כי המלאך מדבר כשליחו המוחלט של ה', ולכן דבריו נחשבים כדברי ה' ממש [בכור שור, ביאור שטיינזלץ], או שהמלאך רק קרא בשמו של אברהם, אך ציווי העצירה עצמו נאמר מפי ה' [הכתב והקבלה, אלשיך]. דעה אחרת מבארת כי הצירוף "מלאך ה'" משמעותו המלאך שהוא ה', ביטוי המייצג את פעולתו של ה' בעולם הבריאה [הכתב והקבלה]. דעה נוספת גורסת כי אברהם זיהה את קולו של המלאך כזה שבישר לו בעבר על הולדת יצחק, ולכן נתן בו אמון [קונטרס חיבה יתירה]. מנגד, מוצגת תפיסה פסיכולוגית ומוסרית עמוקה: כדי לצוות על מעשה כה מנוגד לטבע ולמוסר האלוהי כמו הקרבת בן, היה הכרח שה' בעצמו ידבר, אחרת אברהם לא היה מאמין. אך כדי לעצור את השחיטה, די היה בשליחות של מלאך, שכן ביטול הקורבן השתלב בהרמוניה מוחלטת עם כל מה שידע אברהם על טבעו הרחום של ה' [רש"ר הירש]. גישה ייחודית נוספת טוענת כי המלאך עצמו נברא מתוך מצוות העקידה, ואילו היה אברהם שוחט את יצחק, המעשה היה נחשב לרצח, המצווה הייתה מתבטלת, ועצם קיומו של המלאך היה נמחק. לכן, המלאך התערב כדי להציל את חייו שלו שנוצרו מהמצווה [מלבי"ם].
הקריאה הכפולה אַבְרָהָם אַבְרָהָם זוכה לשני כיווני פירוש עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שכפילות השם מבטאת חיבה יתרה [רש"י, תורה תמימה], בדומה להורים הנהנים לקרוא בשם בנם האהוב [תורה תמימה]. הסיבה ששמו הוכפל רק כעת, ולא בתחילת הניסיון, היא שרק לאחר שעמד בניסיון הקשה מכל, הפכה חיבתו של ה' אליו לגלויה וברורה לעין כול [כלי יקר, ברכת אשר על התורה]. באמצעות קריאה זו ה' רומז לאברהם שכשם שהוא התאכזר כביכול לטובת המצווה, כך ה' יתמלא ברחמים כלפיו [שפתי כהן]. מנגד, פרשנים אחרים רואים בכפילות ביטוי של זירוז, חפזון ודחיפות לעצור את המאכלת מיד [אבן עזרא, רד"ק, חזקוני, מחוקקי יהודה].
רובד נוסף שופך אור על מצבו התודעתי של אברהם באותם רגעים. נפשו של אברהם הייתה כה דבוקה באהבת ה' ובקיום המצווה, והוא היה שקוע בהתלהבות כה עצומה, עד שחושיו כמעט התנתקו מהסביבה והוא כלל לא שמע את הקריאה הראשונה. נדרשה קריאה שנייה, חזקה ומרעישה, כדי לעורר אותו ולהחזירו למציאות [העמק דבר, הכתב והקבלה, רש"ר הירש, כלי יקר]. יש אף הסבורים שאברהם הבין מיד שהקריאה נועדה לעכב אותו, ולכן עשה עצמו כמי שאינו שומע כדי להספיק לסיים את המצווה, עד שהמלאך נאלץ לקרוא לו שוב [כלי יקר].
תגובתו המיידית של אברהם, הִנֵּנִי, מלמדת כי מיד כששמע את הקול הוא הפסיק את מלאכתו [ביאור יש"ר]. על אף שהיה בעיצומה של פעולה על-אנושית ומטלטלת, אברהם נותר דרוך, מוכן ומזומן לשמוע בקול ה' [ביאור שטיינזלץ]. העובדה שזכה להתגלות נבואית זו בעודו ער לחלוטין, מעידה כי הוא ניגש לעקידה מתוך שמחה וטוב לבב בקיום רצון ה', שהרי הנבואה אינה שורה מתוך יגון וצער [רלב"ג].