לאחר רגע השיא של עקידת יצחק והקרבת האיל, שתיקת ההר נשברת פעם נוספת. הקריאה השמימית הנוספת נועדה לחתום את הניסיון הגדול, ליישב את דעתו של אברהם ולהעניק לו ולזרעו את הברכה הנצחית.
הפנייה נעשית על ידי מלאך ה', המשמש כשליחו של ה' ומקבל רשות לדבר בשמו המפורש [חזקוני]. בניגוד לתחילת הניסיון שבו נזכר שם אלוהים המייצג את מידת הדין, כאן מופיע שם ה' המייצג את מידת הרחמים, וה' נשבע בשמו שלו כדי להראות את נוכחות השכינה [צרור המור]. שימוש זה בשבועה ובשם ה' נועד גם לענות על דרישתו של אברהם, אשר סירב להוריד את יצחק מהמזבח עד שישמע ציווי ישיר מאת ה' עצמו ולא רק מפי שליח [מלבי"ם].
הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת המילה שֵׁנִית. מבחינת התזמון, הקריאה השנייה התרחשה רק לאחר שאברהם השלים את הקרבת האיל במקום יצחק, מעשה שהציב את פסגת חייו כיעד רוחני לכל הדורות הבאים [רש"ר הירש]. מעבר לכך, הקריאה השנייה באה לענות על צורך פסיכולוגי ואמוני. לאחר שהופסק תהליך ההקרבה, אברהם עמד משתומם וחשש שמא טעה כששמע לקול המלאך שעצר אותו, שכן הציווי המקורי להקריב את בנו היה מפורש. הקריאה השנייה נועדה להכריע את הספק וליצור רוב של שתי קריאות לעצור מול קריאה אחת להקריב, ובכך ליישב את דעתו [צרור המור]. גישה משלימה מציעה שאברהם, מרוב אהבתו לה', עדיין היה מוכן להקריב את יצחק גם לאחר שחיטת האיל, למקרה שהאיל לא יתקבל כתחליף ראוי. לכן המלאך נדרש לקרוא לו שוב כדי לעצור אותו סופית ממעשה זה [אלשיך].
מטרתה המרכזית של הקריאה השנייה היא לבשר לאברהם על הגמול העצום שיקבלו הוא ובניו בעקבות עמידתו בניסיון [רד"ק]. הניסיון קיבל משמעות עמוקה יותר ברגע שאברהם ראה שה' מקבל גם קורבן בהמה. בשלב זה הוא כבר לא היה מוכרח להקריב את בנו, ובכל זאת רצה לעשות זאת מתוך אהבה עצומה לה' וכבוד כלפיו. מסירות זו, שנעשתה מתוך בחירה חופשית ולא מתוך הכרח, היא שהביאה לברכה הגדולה [מלבי"ם].
הברכות המוענקות לאברהם בהמשך מנוסחות בכפילות, כדי להדגיש שה' מחשיב את הקרבת האיל ואת הנכונות להקריב את יצחק כשני מעשים שקולים וגדולים [אלשיך]. לבסוף, ברכות אלו נועדו לשמש משקל נגד להשלכות החברתיות של מעשהו. אדם שהיה מוכן לשחוט את בנו היחיד עלול היה לספוג קללות מהעולם, להישאר ללא המשכיות ולסבול משנאת הבריות. כנגד אלו, ה' מבטיח לו ברכה מוחלטת, ריבוי זרע, ניצחון על אויבים, והבטחה שכל גויי הארץ יתברכו בו [צרור המור].