רגע לפני שיא העקידה, מפריד אברהם בין מלוויו לבינו ובין בנו, ומסתיר את טיבו האמיתי והבלתי נתפס של המסע. ההפרדה למרגלות ההר אינה רק פיזית, אלא מסמלת את הפער התהומי שבין מי שמסוגל להתבטל לחלוטין בפני הרצון האלוהי, לבין מי שאינו משיג זאת.
הפרשנים מציעים מספר טעמים להוראה שבו לכם פה. ברמה המעשית, ההר היה תלול והחמור התקשה לעלות בו, והיה צורך לשמור עליו מפני חיות טורפות [ביאור יש"ר], או כדי לנהוג קדושה בהר ולא להכניס אליו בהמה [חזקוני]. ברמה המהותית יותר, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאברהם חשש כי הנערים יזדעזעו ממעשה העקידה, ימחו בידו ויעכבו אותו פיזית מלהקריב את בנו. בנוסף, אברהם, שהקדיש את חייו לחינוך נגד עבודה זרה והקרבת אדם, עמד כעת בפני ציווי שסתר את כל הגיונו ומשנתו. הוא התבייש לעשות זאת לעיניהם פן ילמדו מכך, ולכן נדרש להסתיר את המעשה [מלבי"ם]. כדי לא לעבור על איסור עבודת פרך בעבד, שמשמעותה מלאכה ללא הגבלת זמן, אברהם קצב לנערים זמן המתנה מוגדר והבטיח שישובו מיד לאחר ההשתחוויה [חתם סופר].
הביטוי עם החמור זכה להתייחסות נרחבת. על פי המדרש, אברהם ויצחק ראו ענן אלוהי קשור על ההר, ואילו הנערים לא ראו דבר. משום כך, אברהם המשיל אותם לחמור, שכן עיוורונם הרוחני השווה אותם לבהמה שאינה מרגישה בקדושה [רא"ש, תורה תמימה, הדר זקנים, דעת זקנים]. גישה אחרת רואה בביטוי זה עניין משפטי הנוגע לייחוסם של עבדים, שאין להם יחוס אבות. אברהם השתמש בביטוי זה דווקא כעת כדי להשריש בלבו את ההבנה שישמעאל אינו נחשב מבחינה רוחנית ומשפטית לזרעו, וכך להעצים את נסיון העקידה מתוך תודעה שיצחק הוא אכן בנו יחידו שאין בלתו [בית הלוי על התורה]. דעה נוספת גורסת כי החמור, שפועל מתוך טבעו, עדיף על בני אדם שחוטאים מתוך בחירה, ולכן הנערים נחשבו טפלים לבהמה [כלי יקר].
אברהם מצהיר כי הוא ויצחק ילכו עד כה. משמעות הביטוי היא הליכה למרחק קצר [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר], אך טמון בו גם רמז נבואי להבטחת ה' לאברהם "כה יהיה זרעך", שאותה הלך אברהם לבחון כיצד תתקיים [רש"י, משכיל לדוד, פרדס יוסף]. הפעולה שאליה הם הולכים מוגדרת במילה ונשתחוה. הנערים, שראו את העצים והאש, הבינו מיד שהכוונה היא להקרבת קורבן, שכן ההשתחוויה מלווה לרוב בזבח [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, עצם השימוש במילה זו מלמד כי אברהם לא ראה במעשה אקט פיזי של שפיכת דם, אלא התבטלות מוחלטת ומסירת כל ישותו לה' [רש"ר הירש].
ההבטחה ונשובה מעוררת קושי מרכזי: כיצד יכול היה אברהם לומר שישובו שניהם, בשעה שהתכוון לשחוט את יצחק? יש שפירשו כי אברהם אכן התכוון לשוב עם עצמותיו או אפרו של יצחק [אבן עזרא, רבנו בחיי]. אחרים מסבירים כי אברהם נאלץ לדחות אותם בדברים ולשנות מן האמת לצורך השעה, כדי שהנערים לא יפריעו ויצחק לא יברח [אבן עזרא, חזקוני, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים את המשפט כתנאי: רק אם נשתחווה אזי נשוב, ומכיוון שמעשה ההשתחוויה לא יצא לפועל כפי שתוכנן, לא היה בדבריו שקר [הכתב והקבלה]. גישה אחרת מציעה שזו הייתה שאלה רטורית, כאומר: "וכי סבורים אתם שרק נשתחווה ונשוב כשגרה?" [הטור הארוך, פענח רזא]. למרות כל זאת, הגישה המרכזית בקרב פרשנים רבים היא ש"ברית כרותה לשפתיים" והאדם עשוי לבטא בשפתיו דבר שיתקיים מבלי שהתכוון לכך. כך אברהם ניבא מבלי לדעת מה ניבא, ודבריו התגשמו במלואם כאשר שניהם אכן שבו יחד חיים מן ההר [רש"י, הכתב והקבלה, תורה תמימה, צאינה וראינה].