רגע השיא של הניסיון הגדול מגיע לנקודת ההכרעה. אב עומד מעל בנו יחידו, כובש את רחמיו הטבעיים, ומוכן להשלים את הציווי האלוהי עד תומו. שלב זה של העקדה מבטא את המעבר המוחלט ממחשבה למעשה, ומציג את שיא המסירות והאמונה.
הפרשנים מתעכבים על המילים וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ, ומסבירים כי פעולה זו לא נעשתה מתוך עצלות, היסוס או רפיון ידיים, אלא באומץ לב, בזריזות נפלאה ובנפש חפצה, כמי שמושיט ידו לקחת דבר שחשקה נפשו בו [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, צרור המור]. אברהם לא פעל מתוך תקווה נסתרת שה' יחזור בו מן הציווי, אלא התכוון באמת ובתמים לשחוט את בנו בכל לבו [אלשיך]. יש מי שמקשר זריזות זו לעברו של אברהם, ומסביר כי מאחר שכבר שלח את ידו בעבר לקיים את מצוות המילה, היה לו את הכוח לשלוח בה יד גם כעת בעקדה [קונטרס חיבה יתירה].
הכלי שבו בחר אברהם להשתמש הוא הַמַּאֲכֶלֶת, שהיא סכין השחיטה [ביאור שטיינזלץ]. שם זה מבטא את תפקידה הפיזי להכשיר את הבשר לאכילה, אך גם טומן בחובו משמעות רוחנית עמוקה: בזכות מסירות הנפש שהופגנה באותה מאכלת, עם ישראל "אוכל" וניזון מזכות זו בכל הדורות [דעת זקנים, צרור המור]. מבחינה הלכתית, לומדים מפסוק זה ששחיטת קרבן עולה חייבת להיעשות דווקא באמצעות כלי תלוש הנלקח מיד ליד, כמו סכין, ולא באמצעות דבר המחובר לגוף, כדוגמת ציפורן [תורה תמימה].
כוונתו של אברהם לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ הייתה לבצע את השחיטה על המזבח תחילה, ורק לאחר מכן לתת לאש לאכל את הגוף, כדרך כל זבח [רד"ק]. מעמד זה הפך לאב-טיפוס עבור כל עבודת הקרבנות העתידית, וצורת העקידה של יצחק שימשה מודל לקשירת קרבן התמיד במקדש [בעל הטורים].
המסירות המוחלטת של אברהם באה לידי ביטוי בכך שהמלאך נאלץ לקרוא בשמו פעמיים ברציפות כדי לעצור אותו, משום שאברהם היה שקוע כל כך במצווה ומיהר להשלימה [רבנו בחיי, אלשיך]. מנגד, קיימת מסורת פרשנית מפתיעה המתארת דרמה ברגע האחרון: כאשר אברהם הפך את ידו, הוא גילה שהמאכלת נעלמה. מתוך צער עמוק ומחשבה שאינו ראוי להקריב את בנו, הוא ניסה לחנוק את יצחק בידיו. משום כך הוצרך המלאך לצוות עליו שני דברים נפרדים, "אל תשלח ידך" כדי לעצור את החניקה, ו"אל תעש לו מאומה" כדי למנוע ממנו לחפש שוב את הסכין [פענח רזא].
בסופו של דבר, למרות שהשחיטה לא יצאה אל הפועל, ה' החשיב לאברהם את המעשה כאילו הושלם במלואו, משום שהמצווה התקיימה במחשבה, בדיבור ובמעשה [אלשיך]. בכך הוכיח אברהם שיראת ה' שלו גוברת אף על אהבתו ויראתו לבנו, עד כדי כך שפעל באכזריות כלפי עצמו כמי שאין לו בן כלל [צרור המור]. בתמורה למסירות זו, ביקש אברהם מה' הבטחה לדורות: כשם שהוא כבש את יצרו ולא השיב לה' על הסתירה שבין ההבטחה לזרע מיצחק לבין הציווי לשוחטו, כך כאשר בניו יחטאו וייקלעו לצרה, ה' יזכור להם את העקדה, יחשיב זאת כאילו אפרו של יצחק צבור על המזבח, ויסלח לכל עוונותיהם [רבנו בחיי].