בראשית, פרק כ״ב, פסוק י׳

קרה לכם פעם שביקשו מכם לעשות משהו שממש קשה לכם לעשות? האם עשיתם את זה לאט לאט, או שאולי קיוויתם שיוותרו לכם? אברהם אבינו נמצא ברגע השיא של הניסיון שלו. הוא עומד לעשות את הדבר הקשה מכל ולהקריב את בנו היחיד והאהוב, רק בגלל שכך ה' ציווה. כאשר כתוב וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ, הכוונה היא שאברהם לא פעל מתוך עצלות או היסוס. הוא פעל בזריזות, באומץ לב ומתוך רצון שלם לקיים את הציווי. הוא לא קיווה בסתר שה' ישנה את דעתו ברגע האחרון, אלא באמת התכוון לקיים את המצווה בכל לבו. כדי לעשות זאת, אברהם לוקח סכין שנקראת הַמַּאֲכֶלֶת. המילה הזו מזכירה לנו "אוכל" או "אכילה", ויש בה משמעות מיוחדת: בזכות המסירות העצומה של אברהם באותו רגע, עם ישראל "אוכל" ונהנה מהזכות הזו לאורך כל הדורות. אברהם היה מוכן לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ ולהקריב אותו על המזבח במסירות מוחלטת, והוא היה כל כך שקוע במצווה שמלאך ה' היה צריך לקרוא בשמו פעמיים ברציפות כדי לעצור אותו בזמן. בסופו של דבר המעשה לא יצא אל הפועל, אך בגלל שאברהם היה מוכן לעשות זאת במחשבה ובמעשה, ה' החשיב זאת כאילו המצווה קוימה במלואה. בזכות האהבה והיראה הגדולות של אברהם לה', הובטח לו ולנו הבטחה של אהבה: בכל פעם שעם ישראל יהיה בצרה, ה' יזכור את המסירות של אברהם בעקדת יצחק, ויסלח לנו על הכל.