יצא לכם פעם לחשוב איך מרגישים כשמקבלים משימה שהיא גם קשה וגם מפתיעה? כשה' מעמיד את אברהם אבינו בניסיון האחרון והגדול מכולם, הוא לא מנחית עליו את הבקשה בבת אחת. ה' פותח במילה קַח־נָא. המילה "נא" היא בקשה עדינה. ה' כאילו מבקש מאברהם לעמוד בניסיון הזה, כדי שהדורות הבאים יראו כמה האמונה שלו חזקה ואמיתית.
כדי שאברהם לא יקבל זעזוע פתאומי, ה' מגלה לו מה המשימה לאט לאט: אֶת־בִּנְךָ אֶת־יְחִידְךָ אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ אֶת־יִצְחָק. כשה' אומר "את בנך", אברהם חושב בלב שיש לו שני בנים. כשה' מוסיף "את יחידך", אברהם חושב שכל אחד מהם יחיד לאמא שלו. כשה' אומר "אשר אהבת", אברהם מבין שהוא אוהב את שניהם. רק בסוף נאמר במפורש "את יצחק". ההתקדמות האיטית הזו עוזרת לאברהם לעכל את הבקשה, ומגדילה את השכר שלו על כל פרט שהוא מסכים לקיים.
אחר כך ה' אומר לו וְלֶךְ־לְךָ. הוא שולח אותו למסע ארוך של כמה ימים, כדי שאברהם לא יפעל מתוך לחץ או בלבול, אלא מתוך מחשבה רגועה וברורה. המסע הוא אֶל־אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, שזהו אזור ירושלים שבו ייבנה בעתיד בית המקדש. ולמה קוראים לה מוריה? כי משם תצא הוראה ותורה לכל העולם.
עיקר הבקשה מופיע במילים וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה. ה' מעולם לא רצה שאברהם באמת יפגע בבנו, כי הרי ה' מתנגד לפגיעה בבני אדם. לכן הוא רק ביקש "להעלות" אותו אל ההר, כדי לבחון את האהבה העצומה של אברהם ואת הנכונות שלו להקשיב.
בסוף ה' מצווה עליו ללכת עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. ה' מסתיר את המיקום המדויק ומשאיר אותו בסוד. ההסתרה הזו נועדה להשאיר את אברהם דרוך, ולתת לו שכר גדול על כל צעד ופסיעה שהוא עושה אל עבר הלא נודע, רק מתוך ביטחון מלא בה'.