תארו לעצמכם שאתם הולכים בדרך ארוכה מאוד, רחוק מהבית, והלילה מתחיל לרדת. זה בדיוק מה שקרה ליעקב אבינו כשהוא ברח מבית אביו ויצא למסע ארוך. כשהוא הלך בדרך, פתאום וַיִּפְגַּע, כלומר הוא הגיע במקרה אל מקום עצירה מחוץ לעיר. אבל זה לא היה סתם מקום רגיל. התורה קוראת לו בַּמָּקוֹם, כי זה היה מקום קדוש ומיוחד מאוד, המקום שבו בעתיד ייבנה בית המקדש.
יעקב החליט להישאר לישון שם, ולכן נאמר וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ. השמש שקעה, בחוץ נהיה חושך, ויעקב לא יכול היה להמשיך ללכת או להיכנס בבטחה לעיר הקרובה.
יעקב היה עייף מאוד, והוא הרי יצא לדרך בלי הרבה ציוד. לא היו לו כריות רכות או שמיכות מפנקות. לכן, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו. הוא אסף כמה אבנים והניח אותן מסביב לראש שלו, כמו חומת מגן קטנה שתשמור עליו בלילה. יעקב הסתפק במה שיש, לא התלונן על הקרקע הקשה, ופשוט הלך לישון.
בסוף מסופר וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. אחרי הרבה זמן שבו יעקב לא ישן שינה טובה ורגועה, דווקא שם הוא שכב לישון שנת קבע. השהייה במקום הקדוש הזה היא שהכינה אותו לזכות לחלום נבואי מדהים מאת ה' שעמד להגיע ממש בקרוב.