ברגע גורלי של יציאה לדרך ארוכה ומלאת סכנות, מניח יעקב את היסודות להתמודדות רוחנית ומעשית בעת משבר, ומלמד את האדם כיצד לפנות אל ה' מתוך ענווה והסתפקות במועט.
וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר. יעקב הוא הראשון במקרא שנודר נדר, והוא מוציא את הדברים בשפתיו, שכן נדר בלב אינו נחשב לנדר [אור החיים, פרדס יוסף]. המילה לֵאמֹר מתפרשת כאן כהוראה לדורות הבאים: יעקב מלמד את צאצאיו שראוי ומותר לנדור נדרים לה' בעת צרה, כדי לעורר רחמים שמים [רבנו בחיי, הדר זקנים, צרור המור, תורה תמימה].
אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי. פתיחה זו מעוררת תמיהה גדולה בקרב כלל הפרשנים: כיצד ייתכן שיעקב מסתפק בהבטחתו המפורשת של ה' שכבר אמר לו "והנה אנכי עמך"? הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיעקב כלל אינו מטיל ספק בהבטחה האלוהית, אלא חושש מעצמו – הוא ירא שמא חטאיו יגרמו לכך שההבטחה תתבטל והוא לא יהיה ראוי לה יותר [רמב"ן, רד"ק, רש"י, מזרחי, ברטנורא, שפתי חכמים].
לצד גישה זו, קיימים אפיקי פרשנות נוספים המיישבים את הקושי:
גישה לשונית מסבירה כי המילה אִם בפסוק זה אינה מבטאת תנאי של ספק, אלא משמעותה "כאשר" או "בוודאות". כלומר, יעקב מצהיר: מכיוון שוודאי ה' יהיה עמדי, לכן אני נודר [אור החיים, הכתב והקבלה, רא"ש, הדר זקנים].
גישה אחרת מדייקת ששם ה' המופיע כאן הוא "אֱלֹהִים", המייצג את מידת הדין. יעקב מבקש שאפילו מידת הדין תסכים להיטיב עמו, ולא רק מידת הרחמים שהתגלתה אליו קודם לכן [אור החיים, אלשיך].
פירוש נוסף מבחין בין סוגי ההבטחות: ה' הבטיח ליעקב שמירה פיזית, אך יעקב מבקש כעת שמירה רוחנית. הוא אינו חושש לשלמות גופו, אלא חרד לנפשו, שמא ילמד מדרכי הגויים ויחטא בעבודה זרה, גילוי עריות או שפיכות דמים. לכן הוא מוסיף את המילה עִמָּדִי ומבקש עזרה אלוהית בבחירתו החופשית להישאר טהור [כלי יקר, צרור המור].
וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ. בקשה זו משלימה את חרדתו של יעקב. הוא מבקש שה' יסיר מעליו כל מניע או דוחק שעלול להעביר אותו על דעתו ועל דעת קונו, כגון אנשים רעים או דקדוקי עניות [ספורנו]. הוספת המילה אָנֹכִי מדגישה שההליכה בדרך הישר תלויה בסופו של דבר בבחירתו האישית של יעקב, אך הוא זקוק לשמירה האלוהית שתסייע לו בכך [כלי יקר].
וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. בקשה זו משקפת את מידת ההסתפקות במועט של הצדיקים. יעקב אינו מבקש מותרות, עושר או כבוד, אלא אך ורק את צרכי הקיום ההכרחיים – מזון וכסות. הפרשנים מסבירים כי העושר עלול לעוור את עיני האדם ולהסיטו מדרך הישר, ולכן יעקב מבקש להימנע ממנו [רבנו בחיי, כלי יקר, ספורנו, רד"ק]. הכפילות בפעלים לֶאֱכֹל ו-לִלְבֹּשׁ נועדה להדגיש שיעקב מבקש לחם רק במידה הראויה לאכילתו, ובגד רק במידה הנדרשת ללבושו, ולא מעבר לכך [כלי יקר]. בנוסף, יש המסבירים כי הבקשה כוללת גם את בריאות הגוף – שה' ייתן לו בריאות כדי שיוכל לאכול את הלחם בתיאבון, ושיוכל להתהלך בבגדיו ולא לשכב חולה במיטתו [שפתי כהן].
הפרשנים מקשים: היכן הבטיח ה' ליעקב בגד, שהרי נאמר לו רק "כי לא אעזבך"? התשובה היא שאדם המבקש לחם נחשב "נעזב", ומכיוון שה' הבטיח לא לעוזבו, הדבר כולל בהכרח גם את המזון וגם את הבגדים, שכן אדם ללא כסות נחשב נעזב לא פחות [רש"י, ריב"א, גור אריה, הדר זקנים]. על דרך הרמז, יש הרואים בבקשת הלחם והבגד רמיזה לבקשת סיוע רוחני ללימוד תורה ולקיום מצוות [שפתי כהן, חומש קה"ת], ויש הדורשים כי המילה לִלְבֹּשׁ רומזת לבגדי הכהונה הגדולה שיעקב זכה בהם כשקנה את הבכורה מעשיו [קיצור בעל הטורים].