ברגע פרידתו של יצחק מבנו יעקב, הוא מעניק לו את האישור הסופי והמוחלט לכך שהוא ממשיך דרכם של אבות האומה. בדבריו, יצחק מעביר ליעקב את המורשת הרוחנית והפיזית של המשפחה ומכתיר אותו כראש הנושאים את ייעודו של אברהם [ביאור שטיינזלץ].
כאשר יצחק מברך וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם, הוא מתכוון להבטחות האלוהיות המקוריות: ההבטחה להיות לגוי גדול, שה' יהיה לו לאלוהים, ושכל גויי הארץ יתברכו בזרעו [רש"י, גור אריה, ביאור יש"ר]. השימוש במילה אֶת בא ללמד שהברכה לא נלקחה מאברהם כדי להינתן ליעקב, אלא שיעקב הוא זה שממנו תצא בפועל אותה אומה מבורכת [שפתי חכמים].
הפרשנים מציעים מספר סיבות לכך שהברכה נקראת על שם אברהם ולא על שם יצחק. גישה אחת מסבירה כי יעקב עומד לצאת כעת לגלות מחוץ לארץ ישראל, ולכן ראוי לברכו בברכת אברהם, שקיבל את ברכותיו הראשונות בעודו בחוץ לארץ [קונטרס חיבה יתירה]. גישה אחרת מדגישה את ייחודו של יעקב: כשם שיצחק נבחר להיות הזרע המיוחד מבין כל בניו של אברהם, כך יעקב נבחר מבין בניו של יצחק להמשיך את השושלת [רד"ק]. ייעוד זה דורש מיעקב ללמד דעת וצדק בעולם, ובכך לקדש את שם ה' כפי שנעשה בעקידת יצחק [ספורנו, העמק דבר].
יצחק מוסיף ומברך את יעקב וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ. הבחירה במילה אִתָּךְ במקום "אחריך" אינה מקרית. היא מבטיחה ליעקב שילדיו ייוולדו ויחיו יחד איתו גם בגלות [קונטרס חיבה יתירה]. מעבר לכך, טמונה כאן הבטחה רוחנית עמוקה: בניגוד לדורות הקודמים שבהם חלק מהילדים סטו מן הדרך, כל ילדיו של יעקב יישארו קשורים אליו באמונה, איש מהם לא יהיה מנוכר לייעוד המשפחתי, וכולם יירשו יחד את ההבטחה שניתנה לאברהם [רש"ר הירש].
החלק השני של הפסוק עוסק בארץ: לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ. ירושת הארץ מופיעה בנפרד מ"ברכת אברהם" משום שהארץ נחשבת למתנה אלוהית ולא רק לברכה [שפתי חכמים, גור אריה]. המונח אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ מתייחס בפשטות לארץ כנען שבה יעקב חי כעת כגר וכתושב זמני [ספורנו, ביאור יש"ר]. הסיבה המרכזית שיעקב זוכה לרשת את הארץ היא עמידתו בניסיון המשפחתי: הוא ציית להוראת הוריו ולא לקח אישה מבנות כנען, הנחשבות לעבדים, ממש כשם שאברהם ציווה על יצחק בשעתו [רשב"ם, חזקוני, ביאור יש"ר].
לצד הפירוש הפשטני, יש הדורשים את המילה מְגֻרֶיךָ על פי כתיבה החסר בפסוק ללא האות ו'. הכתיב מרמז למילה "מגרים", כלומר אלו שמתגרים ונלחמים בך. ההבטחה היא שיעקב יירש בסופו של דבר את ארצם של אויביו [שפתי כהן], והארץ כולה, על כל עשרת העממים שבה, תהפוך לנחלת עולמים עבורו ועבור זרעו [העמק דבר].