לאחר חוויית ההתגלות הלילית העמוקה, יעקב מתעורר ומתרגם את החוויה הרוחנית למעשה פיזי של הכרת תודה ומחויבות כלפי ה'. פעולה זו מהווה את יסוד הפולחן והקדשת המקום.
וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר - שעות הבוקר נחשבות לעת רצון המסוגלת לתפילה וקרבן [העמק דבר], ומעבר לכך, פעולות של בניין מקדש והקדשת מקום קדוש חייבות להיעשות דווקא ביום [צפנת פענח].
וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן - הפרשנים דנים בשאלה כיצד הפכו האבנים הרבות שהניח יעקב מראשותיו לאבן אחת. יש המסבירים כי יעקב בחר את האבן המכובדת ביותר מבין האבנים [הכתב והקבלה], או שסידר אותן זו על גבי זו [קונטרס חיבה יתירה]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאבנים התאחדו בדרך נס לאבן אחת, דבר המסמל את האחדות העתידית של עם ישראל [מלבי"ם, אלשיך].
השימוש באבן שעליה ישן מעורר קושי הלכתי, שכן אין לעשות מזבח מדבר ששימש לצרכי חול. על כך משיבים הפרשנים כי הדבר מותר בבניית מזבח ארעי [הטור הארוך], או שהאבנים הללו היו מראש אבנים קדושות ממזבחו של אדם הראשון או מעקדת יצחק ולכן לא חוללו. גישה נוספת טוענת שעצם הנס של איחוד האבנים יצר בריאה חדשה המבטלת לחלוטין את שימוש החול שנעשה בהן [פרדס יוסף]. לפי מסורות שונות, אבן זו הוטבעה לאחר מכן בתהומות והפכה ל"אבן השתייה", שעליה הושתת העולם ושעליה עתיד לעמוד בית המקדש [רבנו בחיי, חזקוני, שפתי כהן].
וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה - יעקב הציב את האבן על בסיסה [רד"ק, ביאור יש"ר], וייתכן שאף לא הזיז אותה ממקומה אלא רק תיקן את העמדתה [העמק דבר]. הפרשנים עומדים על ההבדל בין מצבה, המורכבת מאבן אחת טבעית, לבין מזבח, הנבנה מאבנים רבות על ידי אדם. בטרם מתן תורה, עבודת ה' התבססה על הטבע כפי שנברא, ולכן המצבה הייתה רצויה. אולם לאחר מכן, נדרש האדם לקדש את המציאות מתוך עשייה, ולכן הועדף המזבח. בנוסף, המצבה נאסרה לימים משום שעמי כנען אימצו אותה לפולחן ולחוק, והייתה סכנה של גלישה לעבודה זרה [רמב"ן, רש"ר הירש, אם למקרא, ביאור יש"ר]. המצבה שימשה ליציקת שמן וניסוך יין, בניגוד למזבח שנועד להקרבת בעלי חיים [רמב"ן].
וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ - באשר למקור השמן של יעקב, הבורח וחסר הכל, יש הסבורים כי היה זה שמן שלקח עמו כדי לטבול בו את לחמו [ביאור שטיינזלץ], או שמן שהחזיק במקלו החלול לצורך מאור ללימוד תורה [פענח רזא]. מנגד, ישנה דעה כי השמן ירד לו בדרך נס מן השמים [רבנו בחיי, ברכת אשר, מחוקקי יהודה].
ליציקת השמן ניתנו שלושה טעמים עיקריים המשלימים זה את זה. הטעם הראשון הוא מעשי: השמן נועד לשמש כסימן היכר, שכן כתם שמן אינו נמחה במי גשמים, וכך יוכל יעקב לזהות את האבן כשישוב מגלותו [אבן עזרא, רד"ק, רבנו בחיי, חזקוני]. הטעם השני הוא לשם קידוש והקדשה לקראת הקרבת קרבנות בעתיד, בדומה למשיחת כלי המשכן בשמן [רשב"ם, ספורנו, חזקוני, שד"ל]. השמן, שאינו מתערבב בנוזלים אחרים, מסמל את הבדלת האבן מכל שאר הדברים והרמתה לדרגת קדושה [רש"ר הירש]. הטעם השלישי רואה ביציקת השמן אקט פולחני של ניסוך בפני עצמו, המבטא תודה לה' על הבריאות והקיום. בעצם פעולה זו של בנייה ויציקה בשטח שאינו שלו, וללא כל מחאה מצד יושבי הארץ, נהג יעקב כמנהג בעלים, ובכך סימן את ירושת הארץ העתידית לבניו [רמב"ן, רד"ק, רש"ר הירש].