ברגעיו הקשים ביותר, כאשר יעקב בורח מביתו כפליט חסר כול שעתידו לוט בערפל, דאגתו המרכזית אינה הישרדות חומרית בלבד, אלא הקמת משכן לשכינה והקדשת עתידו לעבודת הבורא [ברכת אשר על התורה].
המילה וְהָאֶבֶן פותחת באות וי"ו, המשמשת כאן להצגת תוצאת התנאי שהציב יעקב קודם לכן: אם ה' ישמור עליו במסעו, אזי האבן הזאת תהפוך למקום פולחן [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר]. עולה השאלה, וכי ללא קיום התנאי לא היה יעקב עובד את ה'? הפרשנים מסבירים כי יעקב אכן היה עובד את ה' בכל מצב, אך נדרו התמקד בהתחייבות להקריב קרבנות נדבה מעבר לחיוב הבסיסי [משכיל לדוד, דברי דוד], או בהתחייבות להקים את המזבח דווקא על האבן הספציפית הזו [שפתי חכמים]. כעת, כשהוא עני ונודד, אין באפשרותו לעבוד את ה' כראוי, אך כשישוב בשלום, יקדיש את זמנו לעבודה רוחנית במקום זה [ביאור יש"ר].
הביטוי יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים מציג חריגה דקדוקית, שכן המילה "אבן" היא בנקבה, ואילו הפועל "יהיה" הוא בזכר. יש המסבירים כי הפועל מתייחס למקומה של האבן [שד"ל, חזקוני], או ששימוש זה בזכר נועד להורות על חוזק וקביעות, כדי להדגיש שמקום זה לא ייעזב לעולם [הכתב והקבלה]. גישה סמלית יותר רואה באבן משל לאחדות בניו העתידיים של יעקב; הפועל בזכר רומז לבנים עצמם, שיהיו צדיקים ויהוו במעשיהם "בית אלוהים" ומרכבה לשכינה [אלשיך].
המושג "בית אלוהים" אינו מבנה פיזי גרידא, אלא מקום המוקדש לתפילה, להקרבת קרבנות ולהשראת השכינה [אבן עזרא, גור אריה, מלבי"ם, שטיינזלץ], אשר ממנו מוקרנת קדושה לכל סביבותיו [העמק דבר]. על פי חלק מהמפרשים, אבן זו היא "אבן השתייה" – אבן היסוד שממנה הושתת העולם ושעליה עתיד להיבנות בית המקדש [אור החיים, רקנאטי, רש"ר הירש].
בהצהרתו וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ, יעקב מחדש שני חידושים מרכזיים. ראשית, בניגוד למקובל באותה תקופה לעשר רק תבואה חקלאית, יעקב מתחייב לעשר הכול, כולל כסף ורכוש, ואפילו אם יישאר עני ויקבל רק לחם ובגד [אבן עזרא, הדר זקנים, דברי דוד]. מנהג המעשר היה קיים בעולם העתיק עוד בטרם מתן תורה [אם למקרא]. שנית, בעוד שבעבר הועברו מעשרות כצדקה לאנשים (כפי שנתן אברהם למלכי צדק), יעקב מקדיש את המעשר ישירות לגבוה, כלומר להקרבת עולות ושלמים הנאכלים בטהרה [רשב"ם, העמק דבר, שד"ל]. הלכתית, יעקב מקבל על עצמו כאן נדר להקדיש רכוש שטרם הגיע לידיו, דבר המלמד שניתן להחיל נדר גם על "דבר שלא בא לעולם" [תורה תמימה].
הכפילות בפועל עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ נדרשת כהתחייבות להפריש שני מעשרות, המהווים יחד חמישית מהרכוש (עשרים אחוז). מכאן נלמד הכלל ההלכתי לפיו אדם המבזבז את כספו לצדקה או למצוות לא יפזר יותר מחומש מנכסיו [רבינו בחיי, הכתב והקבלה, תורה תמימה, נחל קדומים, פרדס יוסף].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהבטחתו של יעקב לעשר "כל אשר תתן לי" כללה גם את ילדיו. מתוך ארבעה עשר הבנים שעתידים היו להיות לו (כולל אפרים ומנשה שנידונו כשבטים), נוכו ארבעת הבכורות מכל אם, שכן הם כבר מקודשים לה'. מתוך עשרת הבנים שנותרו, הבן העשירי היה לוי, שהוקדש לשרת בקודש וזכה במעשרות. עם זאת, יש המסתייגים מפירוש זה ורואים בו דרש בלבד, בטענה שמעשר חל רק על ממון ורכוש חומרי [אבן עזרא].