יציאתו של יעקב לארם מוצגת מנקודות מבט שונות לחלוטין על ידי הוריו, פער הנובע ממידת המודעות שלהם לסכנה המרחפת מעל ראשו. בעוד שרבקה הורתה ליעקב לברוח מפני זעמו של עשו, יצחק, שלא ידע כלל על כוונת עשו להרוג את אחיו, פונה אליו בלשון הליכה שגרתית ואומר לו קוּם לֵךְ [שד"ל, ברכת אשר על התורה]. המילה קוּם משמשת כאן כלשון של זירוז, המורה ליעקב לצאת לדרכו מיד [רד"ק], ויש שדורשים אותה גם כהבטחה רוחנית לכך שביציאה זו תהיה לו תקומה והתעלות [שפתי כהן].
יצחק מכוון את יעקב ללכת פַּדֶּנָה (לפדן) ולפנות בֵּיתָה (לבית) בתואל. הפרשנים מסכימים כי האות ה"א המופיעה בסוף מילים אלו מחליפה את האות למ"ד שהייתה אמורה להופיע בתחילתן, כך שהמשמעות היא "לפדן" ו"לבית". כלל דקדוקי זה, המציין כיוון ותנועה אל תוך יעד, תקף אך ורק כאשר מדובר בשמות של מקומות, ארצות או מבנים שיש להם חלל פנימי, ואינו חל על שמות של בני אדם [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים].
ההכוונה לבית בתואל מעוררת תמיהה, שכן בתואל מת שנים רבות קודם לכן, אך נראה כי המשפחה והנחלה המשיכו להיקרא על שמו [ברכת אשר על התורה]. הבחירה לשלוח את יעקב דווקא למשפחה זו נבעה מהבנתו של יצחק כי מקום שהצליח להצמיח אישה צדקת כרבקה, למרות שגדלה לצד אח רשע כלבן, הוא מקום שבו יוכל גם יעקב למצוא לעצמו אישה ראויה [רש"ר הירש].
הציווי לקחת אישה מִבְּנוֹת לָבָן מעיד על כך שיצחק ידע שללבן נולדו בנות, עובדה המלמדת כי לאורך השנים נשמר קשר מסוים בין המשפחות הרחוקות והגיעו אליהם בשורות מארם [ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר].
פרט בולט במסעו של יעקב הוא יציאתו בחוסר כל. יצחק לא צייד אותו ברכוש משום שסבר שמדובר בנסיעה קצרה למציאת אישה שמיד אחריה יעקב ישוב לביתו. רבקה, מצדה, נמנעה מלהעניק לו נכסים כדי שלא לעורר את חשדו של עשו שיעקב למעשה בורח מפניו לצמיתות. בעת העתיקה היה נהוג שהחתן מעניק מוהר לאבי הכלה, אך יעקב יצא ללא ממון. למרות זאת, עובדה זו לא מנעה את צאתו, שכן לבן ומשפחתו זכרו את העושר הרב שהביא עמו אליעזר עבד אברהם בעבר, והניחו שיצחק עשיר כמותו. בנוסף, הקרבה המשפחתית הקלה על עריכת השידוך ללא מוהר מיידי. בסופו של דבר, היעדר הממון הוא שהוביל לכך שיעקב נאלץ לשלם על נישואיו באמצעות שנות עבודה ארוכות כרועה צאן [שד"ל].