יעקב אבינו בורח מבית אביו ויוצא למסע ארוך לעבר חרן. בדרכו הוא מגיע לנקודת ציון משמעותית, המהווה צומת דרכים פיזי ורוחני בחייו ובחיי האומה שתקום ממנו.
המילה וַיִּפְגַּע מתפרשת בשני ערוצים מרכזיים. הגישה המרכזית על דרך הפשט מסבירה כי מדובר בהגעה אקראית או פגישה פתאומית במקום חניה בדרך, מחוץ לעיר, לקראת ערב [רשב"ם, ספורנו, רד"ק, שד"ל]. מנגד, הגישה המדרשית דורשת את המילה מלשון תפילה ובקשה. הפרשנים מסבירים כי יעקב התפלל במקום זה ותיקן את תפילת ערבית, כיוון שהיה שרוי בפחד מהדרך ובסכנת הלילה [רש"י, עמק דבר, מזרחי, תורה תמימה, משכיל לדוד]. בנוסף, יש המפרשים את המילה מלשון קפיצה או פגישה פיזית פלאית, ומסבירים כי התרחש כאן נס של "קפיצת הדרך" – הר המוריה נעקר ממקומו ובא לקראתו של יעקב [רש"י, מזרחי, תורה תמימה].
המילה בַּמָּקוֹם מעוררת דיון נרחב, שכן היא מופיעה עם ה"א הידיעה. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר במקום קדוש וידוע מראש – הר המוריה, מקום עקידת יצחק ובית המקדש העתידי [רש"י, כלי יקר, אור החיים, גור אריה]. מנגד, יש המפרשים כי זהו כינוי סתמי למקום חניה המיועד לאורחים בדרך [ספורנו]. פירוש נוסף קושר את המילה לכינויו של ה', שהוא "מקומו של עולם", ומסביר כי המקום האמיתי נעלם מדעת ונקרא סתם "מקום" כדי למנוע מריבה עתידית בין השבטים על מיקום המקדש בחלקם [כלי יקר, מזרחי].
ההחלטה להישאר ללון מתוארת במילים וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ. על דרך הפשט, השמש שקעה, ירדה החשיכה, וליעקב לא היה פנאי או יכולת בטיחותית להיכנס לעיר הקרובה לוז [רשב"ם, רד"ק, ספורנו, חזקוני]. אולם, פרשנים רבים מדייקים מהניסוח כי לא מדובר בשקיעה טבעית שנידונה מראש, אלא בשקיעה פתאומית שלא בעונתה. ה' הקדים את שקיעת החמה כדי לאלץ את יעקב להישאר ללון במקום הקדוש הזה ולא להמשיך בדרכו, בבחינת "צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה?" [רש"י, תורה תמימה, גור אריה]. יש שרואים בשקיעה המוקדמת הזו רמז לירידת השפע של המקדש, המכהה את אור השמש, וכן סימן נבואי לכך שבית המקדש העתידי ייחרב שתי שנים לפני הזמן שנגזר עליו [כלי יקר, חתם סופר].
כהכנה לשינה, נאמר וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו. מפרשי הפשט סבורים כי יעקב לקח פשוט אבן אחת מתוך אבני המקום והניח אותה תחת ראשו [אבן עזרא, רשב"ם, רד"ק, בכור שור]. לעומתם, הגישה המדרשית המרכזית גורסת שיעקב לקח אבנים רבות וסידר אותן כמין מרזב או חומת מגן סביב ראשו, כדי להגן על עצמו מפני חיות רעות [רש"י, הכתב והקבלה, גור אריה]. משמעות המילה מְרַאֲשֹׁתָיו מוסברת בהקשר זה כסביבות הראש ומשני צדדיו [שד"ל, הכתב והקבלה].
מתוך תיאור זה צומח ביאור פלאי ולפיו האבנים הרבות התחילו לריב ביניהן, כשכל אחת אומרת "עלי יניח צדיק את ראשו". כדי להשכין שלום, עשה ה' נס ומיזג את כל האבנים לאבן אחת [רש"י, שפתי חכמים, כלי יקר]. התאחדות האבנים מסמלת את אחדותו הפנימית של יעקב שהוא נבדל מן החומר, וכן מהווה רמז נבואי לעתיד שבו שנים עשר השבטים יתאחדו לאומה אחת סביב מקדש אחד ללא מחלוקת [כלי יקר, נחלת יעקב, גור אריה].
השימוש באבנים במקום בכרים וכסתות, מדגיש את עוניו של יעקב שברח בחוסר כל מבית אביו ואיבד את רכושו בדרך, וכן מבליט את מידת ההסתפקות במועט והענווה שלו, שכבש את צערו ושכב על הקרקע הקשה ללא תלונות [מלבי"ם, שד"ל, ביאור יש"ר].
הפסוק נחתם במילים וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. הפרשנים מדייקים מלשון המיעוט כי דווקא במקום הזה יעקב שכב לישון שנת קבע, אך בארבע עשרה השנים שקדמו לכך, שבהן הסתתר ולמד תורה בבית מדרשם של עבר, הוא לא שכב לישון בלילות אלא עסק בתורה [רש"י, רבינו בחיי, צאינה וראינה]. ההדגשה על שכיבתו דווקא שם מלמדת כי עצם השכיבה והשהייה במקום המקודש הזה, ולא עצם השינה, היא שהכשירה אותו וגרמה לו לזכות לחלום הנבואי הגדול שיופיע מיד לאחר מכן [אור החיים].