בראשית, פרק ו׳, פסוק ג׳

בעקבות שקיעת האנושות בתאוות חומריות, ה' קובע כי לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, כלומר הוא שם קץ לאריכות אפיו, והנשמה האלוהית הטהורה לא תמשיך להיאבק בגוף המושחת או לשפוט ולהנהיג אותו. משבר זה נובע מכך שבְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, שכן האדם איבד את ייחודו הרוחני והשווה את עצמו לבהמה, ולכן עצם היותו יצור שברירי העשוי בשר לא יעורר עליו עוד רחמים. כתוצאה מכך מציב ה' גבולות חדשים לקיום האנושי וקובע כי וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. גזרה זו משמשת כארכה של חסד המאפשרת לאנושות לחזור בתשובה לפני בוא העונש, ובמקביל מהווה קיצור קבוע של תוחלת החיים המקורית כדי שהאדם יירא מן המוות וישפר את דרכיו.