בעקבות השחתת המידות ושקיעת האנושות בתאוות חומריות, מביע ה' אכזבה עמוקה ממעשי בני האדם. התגובה האלוהית מבטאת שבר מהותי ביחסים שבין הבורא ליצוריו, ומציבה גבולות חדשים לקיום האנושי.
הפרשנים מציעים מספר כיוונים מרכזיים להבנת הביטוי לֹא יָדוֹן רוּחִי:
הגישה הראשונה קושרת את המילה יָד֨וֹן לשורש ד.י.ן (משפט). הנשמה האלוהית (ה"רוח") ניתנה באדם כדי לשמש כשופטת וכמנהיגה של הגוף, מתוך מטרה לרומם אותו. אולם, כיוון שהאדם נכנע ליצריו, הרוח מאבדת את יכולתה לשפוט ולהנהיג [אבן עזרא, הכתב והקבלה, העמק דבר, רש"ר הירש].
גישה שנייה מפרשת את המילה מלשון מריבה ומדון. ה' מכריז כי הוא לא ימשיך להיאבק ולהתלבט בתוכו האם לרחם על האדם או להשחיתו. הקונפליקט התמידי בין רחמי שמים לחטאי האדם הגיע לקצו [רש"י, רשב"ם, רד"ק, ספורנו].
גישה שלישית וציורית גוזרת את המילה מהשורש נ.ד.ן (נדן של חרב). הגוף משמש כמעין "נרתיק" לנשמה. ה' קובע כי הרוח העליונה והזכה אינה ראויה עוד לשכון בתוך נדן גופני כה מושחת, ולכן היא תוצא ממנו [רבנו בחיי, ר' סעדיה גאון, רא"ש]. בנוסף, יש המפרשים כי ה' מסלק מן האנושות את רוח הקודש וההתגלות הישירה, שכן האדם איבד את מעלתו הנבואית [אור החיים].
המילה לְעֹלָם מתפרשת לרוב לא כנצח מוחלט, אלא כ"לאורך ימים" – כלומר, ה' שם קץ לאריכות האפיים שלו כלפי האנושות [רש"י, חזקוני, צרור המור].
המילה בְּשַׁגַּם מוסברת על ידי רוב המפרשים כחיבור של המילים "בְּשֶׁגַּם" (בשביל שגם, או באשר גם).
מדוע מציין ה' עובדה זו? הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהפסוק מתאר טרגדיה רוחנית: האדם נברא ישר עם נשמה כמלאכי השרת, אך הוא נמשך לחלוטין אחר תאוותיו עד שרוחו עצמה "הפכה לבשר". האדם איבד את ייחודו השכלי והרוחני, והשווה את עצמו לדרגת הבהמות והחיות [רמב"ן, רד"ק, מלבי"ם, רא"ש]. מנגד, יש המפרשים זאת כביטוי של תמיהה על עזות המצח האנושית: למרות שהאדם הוא יצור שברירי העשוי מבשר, הוא מעז למרוד בבוראו ואינו נכנע. קל וחומר מה היה קורה אילו היה נברא מיסוד קשה וחזק יותר כאש [רש"י, מזרחי]. גישה נוספת רואה בכך דווקא לימוד זכות: העובדה שהאדם עשוי מבשר ונתון ליצרים אמורה לעורר רחמים עליו, אך בשל חטאיו הרבים, ה' קובע כי טענה זו לא תועיל לו עוד [ספורנו, שד"ל].
ההחלטה האלוהית מובילה לתוצאה מעשית: וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה. הפרשנים נחלקים בשאלת משמעות המספר:
הדעה הרווחת היא שזוהי ארכה לתשובה. ה' אינו מעניש מיד, אלא מעניק לאנושות חסד של 120 שנה כדי לאפשר להם לחזור למוטב. במהלך תקופה זו בנה נח את התיבה מתוך תקווה שיעורר את בני דורו. כדי ליישב את הפער הכרונולוגי (שכן נח הוליד ילדים בגיל 500 והמבול ירד כשהיה בן 600 – פער של 100 שנה בלבד), מסבירים הפרשנים כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה", והגזרה נגזרה למעשה 20 שנה לפני שנח הוליד את בניו [רש"י, אבן עזרא, ספורנו, רשב"ם, רבנו בחיי].
מאידך, פרשנים אחרים רואים בכך קיצור קבוע של תוחלת חיי האדם לדורות. בעוד שהדורות הראשונים חיו קרוב לאלף שנים, ה' גזר כי טבע האדם ישתנה וימיו יתקצרו בהדרגה עד לגבול טבעי של 120 שנה. הסיבה לכך היא כפולה: ראשית, כדי שהאדם יירא מן המוות הקרב וישוב מדרכו הרעה; ושנית, כדי למנוע מצב שבו הנשמה נאלצת להיאבק בגוף החומרי במשך מאות שנים ללא תוחלת [מלבי"ם, קאסוטו, צרור המור, רא"ש].