שחר ההיסטוריה האנושית התאפיין בנוכחותן של דמויות יוצאות דופן, בעלי קומה עצומה וכוח רב ששלטו בסביבתם. עם זאת, לצד השלמות הגופנית, השתרש בהם ריקבון מוסרי עמוק שטישטש את הגבולות בין גדולה להשחתה, והוליד אגדות שהדהדו בתרבויות העולם העתיק.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה הַנְּפִלִים מתארת ענקים. באשר למקור השם, הדעות חלוקות ומשלימות זו את זו. יש המפרשים כי שמם נובע מהפחד שעוררו, שכן לב הרואה אותם היה "נופל" מרוב תדהמה ואימה [אבן עזרא, רד"ק]. אחרים קושרים זאת לשורש נ.פ.ל במובן המוסרי והפיזי – אלו אנשים שנפלו ממדרגתם הרוחנית הגבוהה אל תהומות של תאווה, ובחטאיהם הפילו והחריבו את העולם כולו [רש"י, רמב"ן, העמק דבר]. גישה לשונית נוספת קושרת את השם למילה "פלא", שכן ממדיהם העצומים היו תופעה פלאית שחרגה מדרך הטבע [שד"ל, הכתב והקבלה, חזקוני]. מנגד, קיימות מסורות הקושרות את הנפילים למלאכים שחטאו ונפלו מן השמים [צאינה וראינה, צרור המור]. ואולם, פרשנים אחרים מתנגדים בתוקף לתפיסה מיתולוגית זו, ומסבירים כי התורה בחרה לתאר אותם במכוון כבני אדם בשר ודם. לפי גישה זו, התורה יוצאת בפולמוס נגד אגדות העמים הקדומים שייחסו לענקים מעמד של אלים או חצאי-אלים, ומבהירה כי למרות גבורתם, הם היו בני תמותה שסופם לרדת לשאול [רס"ג, מלבי"ם, קאסוטו].
הכתוב מציין כי תופעה זו התרחשה בַּיָּמִים הָהֵם, כלומר בדורות הראשונים של אנוש וקין [רש"י, מזרחי]. באשר לתוספת וְגַם אַחֲרֵי־כֵן, נחלקו המפרשים. גישה אחת מסבירה כי גם לאחר שה' הביא פורענות חלקית בימי אנוש (כאשר האוקיינוס הציף שליש מהעולם), הדורות הבאים לא הכניעו את עצמם ולא למדו לקח, אלא המשיכו בדרכם המושחתת [רש"י, ספורנו]. הגישה השנייה מפרשת כי "אחרי כן" מכוון לתקופה שאחרי מבול נח, שכן שרידים של אותם ענקים (כמו עוג ובני ענק) המשיכו להתקיים או להיוולד גם בדורות המאוחרים יותר, אף שמידותיהם הלכו והתמעטו עם הזמן [אבן עזרא, רד"ק, שד"ל].
הפסוק מתאר את הזיווג אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָֽאֱלֹהִים אֶל־בְּנוֹת הָֽאָדָם. "בני האלוהים" מפורשים כבני שופטים, שרים ואנשי שררה [הטור הארוך, אדרת אליהו], או כצאצאיהם הראשונים של אדם ושת, שניחנו בשלמות גופנית כבירה ונבראו בצלם. הם ניצלו את מעמדם וכוחם כדי לקחת נשים מ"בנות האדם" – נשים ממעמד נמוך יותר או בעלות קומה רגילה. בתחילה לקחו אותן בכוח ובחמס, ובהמשך באו עליהן בסתר דרך זנות [רמב"ן, תולדות יצחק]. כתוצאה מכך וְיָלְדוּ לָהֶם – הצאצאים שירשו את הממדים הפיזיים העצומים של אבותיהם, אך היו נחותים מהם מבחינה רוחנית [רמב"ן, הרא"ש].
אותם צאצאים מוגדרים כעת: הֵמָּה הַגִּבֹּרִים. גבורתם לא הייתה רק פיזית, אלא התבטאה בעזות פנים ובניצול כוחם כדי למרוד בה' [רש"י, מזרחי, צרור המור]. הם היו הגיבורים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, שכן הדורות הבאים היו מביטים בענקי תקופתם ונזכרים באותם גיבורים קדמונים מיתולוגיים שהיו ואינם [רמב"ן, ביאור יש"ר].
הפסוק נחתם בתואר אַנְשֵׁי הַשֵּׁם. על פניו, מדובר באנשים מפורסמים שעשו להם שם, צברו כוח וריכזו סביבם מעריצים [שטיינזלץ, קונטרס חיבה יתירה]. אולם, הפרשנים חושפים את האירוניה שבתואר זה. אף שההמון הנבער העריץ אותם וכינה אותם "אנשי שם", למעשה היו אלה אנשי הרס ושממון שהחריבו את העולם. שמם לא נותר לברכה, אלא להפך – הם נקראו על שם אובדנם המוחלט (כמו השמות "מחויאל" או "מתושאל" המרמזים על מחיקה והתשה), וכל שנותר מאותם גיבורים אדירים אינו אלא שמם בלבד [רש"י, גור אריה, הכתב והקבלה, קאסוטו].