לקראת חורבן העולם, מבסס הציווי האלוהי את התשתית להמשכיות עולם החי לצד המין האנושי. כפל הלשון וּמִכׇּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר מעורר דיון בקרב הפרשנים באשר לסוגי הברואים שנכנסו לתיבה. הגישה המרכזית קובעת כי הציווי מתייחס לחיות היבשה ולעופות, שכן גזירת המבול לא חלה על דגי הים [רד"ק, מחוקקי יהודה], אם כי יש הסבורים שגם חיות המים נכללות במונח "בשר" [אבן עזרא].
מבחינה פיזית ורוחנית, המילים מדגישות כי החיות שנבחרו היו שלמות בגופן, ללא מומים או חוסר איברים [העמק דבר, תורה תמימה], וכן חיות שלא הושחתו ולא הזדווגו עם מינים אחרים, אלא שמרו על טבען המקורי הטהור [רש"ר הירש, צאינה וראינה]. גישה ייחודית מבחינה בין הָחַי, המציין את חלוקת בעלי החיים לפי תכונות הנפש והאופי שלהם, לבין בָּשָׂר, המציין את חלוקתם לפי מבנה גופם הפיזי [מלבי"ם]. בנוסף, שורת פרשנים ארוכה נשענת על מדרשי חז"ל ודורשת את המילה הָחַי כמתייחסת ליצורים שיש בהם חיות אך אין בהם גוף גשמי – השדים. על פי גישה זו, גם השדים כפופים לחוקי הטבע של העולם, ואלמלא הוכנסו לתיבה היו נכחדים באסון [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, ואחרים].
ההוראה לקחת שְׁנַיִם מִכֹּל... זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ מגדירה את המינימום ההכרחי להמשכיות המין – זוג של זכר ונקבה [רש"י, מזרחי, קאסוטו]. יש המפרשים כי המילה "שניים" מתייחסת לזוגות באופן כללי, כאשר הפירוט המדויק של הכמויות (כגון שבעה זוגות מהחיות הטהורות) מופיע רק בפסוקים הבאים [רב סעדיה גאון, ביאור יש"ר], בעוד אחרים טוענים כי "שניים" משמעותו שני זוגות, כלומר ארבע חיות מכל מין [שד"ל, מחוקקי יהודה].
הכנסת כלל מיני בעלי החיים, יחד עם מזון שיספיק להם לשנה שלמה, אל תוך מבנה אחד, מעוררת את שאלת ההיתכנות הפיזית. הפרשנים מסכימים כי שהיית החיות בתיבה הייתה נס גלוי שבו "המועט החזיק את המרובה". עם זאת, ה' ציווה על נח לבנות תיבה עצומה בגודלה משתי סיבות: ראשית, כדי למעט בגודל הנס, שכן הכלל הוא שהאדם נדרש לעשות את המקסימום בדרך הטבע, ורק אז שמיים משלימים את החסר; ושנית, כדי לעורר את סקרנותם של בני הדור, בתקווה שישאלו לפשר המבנה העצום ויחזרו בתשובה [רמב"ן, הטור הארוך].
קיים מתח מסוים בין הציווי לנח תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לבין הפסוק העוקב המציין שהחיות "יבואו אליך". הפתרון המקובל הוא שאיסוף החיות מכל קצוות תבל נעשה בדרך נס, שכן נח לא היה מסוגל לאתר את כל המינים בעצמו. ה' עורר את רוחן של החיות להגיע מעצמן אל פתח התיבה, אך המשימה שהוטלה על נח, המרומזת במילה תָּבִיא, הייתה להכניס אותן פנימה, לארגן אותן ולדאוג לצרכיהן [רד"ק, רבנו בחיי, רב סעדיה גאון, ביאור יש"ר].
המטרה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ מטילה על נח אחריות יומיומית כבדה לספק להם מזון והגנה [רמב"ן, רד"ק]. במישור העמוק יותר, המילה אִתָּךְ מלמדת שבעלי החיים לא היו ראויים להינצל בזכות עצמם, שכן עולם החי נברא עבור האדם. הצלתם התאפשרה אך ורק בזכותו של נח וכדי שישמשו אותו בעולם שלאחר המבול [מלבי"ם, אלשיך]. יתרה מכך, הרחמים והטרחה שהשקיע נח בטיפול בחיות הם אלו שעוררו עליו את רחמי השמיים וזיכו אותו עצמו בהצלה [אלשיך].