בניגוד מוחלט להרמוניה ולשלמות שאפיינו את בריאת העולם, המציאות האנושית מגיעה לנקודת שבר עמוקה. האדם, שנברא בצלם וקיבל את זכות הבחירה, משתמש בה כדי להרוס את הסדר החברתי והמוסרי, והופך את הרע לטבעו השני.
הפעולה וַיַּרְא ה׳ אינה מתארת גילוי פתאומי, אלא התבוננות ממושכת במצב הקיים והסקת מסקנות לקראת דין, לאחר שה׳ המתין להם באורך רוח מאה ועשרים שנה בתקווה שישובו בתשובה [רד"ק, קאסוטו]. יש המבארים כי ה׳ סילק כביכול את ידיעתו המוקדמת על חטאיהם בעת בריאתם, כדי שלא יוכלו לטעון שידיעתו הכריחה אותם לחטוא, ובכך נשמרה בחירתם החופשית המלאה [אור החיים].
הכתוב מציין כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם, ללמדנו שהרשע הלך והתעצם בהתמדה [העמק דבר]. קיימת כאן הקבלה אירונית: במקום לממש את ברכת ה׳ לפרות ולרבות בעולם, בני האדם הרבו את הרוע [קאסוטו], והחטאים עצמם היו כה רבים עד שהולידו והצמיחו מתוכם עבירות נוספות [פני דוד]. עיקר רָעַת הָאָדָם התבטאה בעוונות של זנות, חמס וגזל – תאוות חומריות שלעולם אינן באות על סיפוקן [כלי יקר, צרור המור]. מתוך כך, איבד האדם את צלם האנוש שבו והפך גרוע מחיה; בעוד שהחיה טורפת רק כדי לספק את צרכיה הטבעיים, האדם פגע בזולתו מתוך הרגל והשחתת הדעת [העמק דבר]. המילה רע עצמה מבטאת שבר והרס שהאדם הביא אל תוך המציאות השלמה [רש"ר הירש].
הדגשת המיקום בָּאָרֶץ אינה מקרית. גישה אחת מסבירה כי הארץ המבורכת ושפעת הטובה שבה הן אלו שגרמו לאדם למרוד. בני הדור נהנו מאקלים מושלם ומחקלאות שדרשה זריעה אחת לארבעים שנה, ומתוך הנינוחות והשלווה בעטו בבוראם [הכתב והקבלה]. גישה אחרת תולה את הקלקול ביסוד החומרי והנמוך ביותר שממנו מורכב האדם – יסוד העפר והארץ, שגבר על יסודותיו הרוחניים [אור החיים].
הפסוק מעמיק אל תוך נפש האדם ומתאר כי וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ היה פגום. רוב הפרשנים מסכימים כי המילה יצר כאן אינה מכוונת למושג המאוחר של יצר הרע ככוח מסית, אלא מלשון יצירה ועיצוב. מדובר בכוח המחשבה, בדמיון ובאידיאלים שהאדם יוצר בשכלו [רד"ק, שד"ל, רש"ר הירש, קאסוטו, שטיינזלץ]. בניגוד לאדם החוטא מתוך דחף רגעי של תאווה ועשוי להתחרט, דור המבול חטא מתוך אידיאולוגיה ומחשבה שכלתנית קרה, מה שלא הותיר פתח לתשובה [מלבי"ם, ספורנו]. גם כאשר לא הצליחו להוציא את זממם אל הפועל, עצם תכנון המעשים היה מושחת מיסודו [תולדות יצחק, ביאור יש"ר]. העבירה הפכה להרגל כה מושרש, עד שהיא עצמה הפכה לתכלית חייהם, ובכך איבדו את מותר האדם מן הבהמה [בית הלוי].
רמת ההשחתה הגיעה למצב שבו מחשבותיהם היו רַק רַע, ללא כל צד חיובי או כוונה טובה [רש"ר הירש]. בשלב זה, היצר כבר לא היה צריך לטרוח לפתות אותם, שכן ההרגל הפך לטבע והם חטאו מעצמם [פני דוד]. מציאות זו נמשכה כָּל הַיּוֹם – הרע התחדש בכל יום בצורות שונות ומגוונות [תורה תמימה], ובשום שלב לא הגיעו לסיפוק מתאוותיהם, אלא הוסיפו עליהן מרגע לרגע [כלי יקר].