ההתגלות האלוהית המובאת בפסוק מציגה את פסק הדין הסופי על האנושות, ומקפלת בתוכה את קריסתה המוסרית והחברתית של החברה האנושית לצד ההשלכות הקוסמיות של קריסה זו.
קֵץ כָּל בָּשָׂר
המילה קֵץ מתפרשת כסוף וכליון של הגוף הפיזי, או כסיומה של תקופת החסד בת מאה ועשרים השנים שהוקצבה לאנושות לחזור בתשובה [אבן עזרא, רד"ק, ספורנו]. הביטוי בָּא לְפָנַי מלמד כי גזר הדין כבר נחתם ונקבע סופית במחשבתו של ה' ובבית דינו של מעלה, גם אם טרם יצא לפועל בארץ [שד"ל, קאסוטו, פני דוד]. גישה אחרת רואה במושג "קץ כל בשר" ישות רוחנית בפני עצמה – מידת הדין או מלאך המשחית – שעמדה לפני ה' ודרשה לקבל רשות לכלות את החוטאים [כלי יקר, צרור המור, רקנאטי].
הצגת הדברים כהחלטה מוחלטת וסופית נועדה להבהיר לנח כי אין עוד מקום להתפלל או לבקש רחמים על בני דורו, אלא עליו להתמקד בהכנת התיבה להצלת עתיד האנושות [אור החיים].
כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס
אף על פי שדור המבול היה שקוע בחטאים חמורים של עבודה זרה וגילוי עריות, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שגזר הדין הסופי נחתם דווקא על חטא החָמָס – גזל ועושק [רש"י, רמב"ן, רד"ק]. הפרשנים מציעים כמה סיבות למוקד זה: ראשית, איסור הגזל הוא "מצווה מושכלת" שהשכל האנושי מחייב את קיומה גם ללא נביא שיזהיר עליה, והיא פוגעת הן כלפי שמיים והן כלפי הבריות [רמב"ן, טור]. שנית, החמס מתאר מערכת חברתית מושחתת לחלוטין שבה כולם עושקים זה את זה – בעלי הקרקעות את האריסים והאריסים את בעלי הקרקעות – מה שמחריב את עצם קיומו של הקיבוץ המדיני [ספורנו, מלבי"ם]. בנוסף, הגזל נעשה בערמומיות; הם היו גוזלים סכומים זעירים הפחותים מ"שווה פרוטה", כך שבית דין אנושי לא יכול היה לשפוט אותם, ולכן ה' נאלץ להתערב ולשפוט אותם בעצמו [תורה תמימה, חנוכת התורה].
הפרשנים דנים במתח שבין חטאי העריות לחטא הגזל. הגישה המקובלת היא שכל מקום שיש בו זנות, מגיעה לעולם "אנדרלמוסיה" (מכת הרג המונית) שאינה מבחינה בין צדיקים לרשעים. לפיכך, חטאי העריות הם שקבעו את אופי העונש – השמדה טוטאלית של הכול – אך חטא הגזל היה הקש ששבר את גב הגמל ועליו נחתם גזר הדין הסופי [מזרחי, שפתי חכמים, אור החיים]. מכיוון שעונש זה אינו מבחין בין טוב לרע, נח היה חייב להסתתר בתוך התיבה ולהיות מובדל לחלוטין מן העולם כדי להינצל [גור אריה, דברי דוד].
מִפְּנֵיהֶם
המילה מלמדת כי החמס לא נבע ממצוקה או רעב, אלא נעשה מדעתם, מכוונתם ומתוך בחירה חופשית ומושחתת [הכתב והקבלה, רלב"ג]. מנגד, יש המפרשים כי הארץ עצמה כביכול פחדה מהם, ומתוך רתיעה ממעשיהם המושחתים מנעה מהם את כוחה ויבולה [רש"ר הירש].
וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ
קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת המילים אֶת הָאָרֶץ:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה "את" במשמעות של "מן", כלומר – ה' ישמיד וימחה את האנושות מן הארץ [רש"י, רמב"ן, אבן עזרא, רד"ק].
הגישה השנייה והנפוצה מפרשת "את" במשמעות של "עם" – ה' ישמיד את האנושות יחד עם כדור הארץ עצמו [רש"י, שד"ל, קאסוטו]. השחתת הארץ באה לידי ביטוי בכך ששלושת הטפחים העליונים של האדמה, עומק המחרשה שבו תלוי היבול, נמחו ונטשטשו לחלוטין [רש"י, רמב"ן, רד"ק]. מעבר לכך, המבול שינה את מזג האוויר, את מסלול השמש ואת טבעו של העולם כולו. מעולם חזק ומושלם, הארץ הפכה לחלשה יותר, מה שהוביל לקיצור תוחלת החיים של בני האדם לאחר המבול [ספורנו, הכתב והקבלה, מלבי"ם]. הארץ נענשה יחד עם האדם משום שהיא משולה לאומנת או לפדגוג של בן המלך; כאשר בן המלך (האדם) סורח, גם הפדגוג (הארץ) סופג עונש על כישלונו, מה גם שהארץ עצמה סטתה מטבעה באותה תקופה [רמב"ן, משכיל לדוד].