בריאת העולם המושלמת שניבטה בראשית הימים מפנה את מקומה למציאות עגומה והרוסה. ה׳ מתבונן ביצירתו ורואה אותה מושחתת לחלוטין, בדומה לקדר שכלי החרס שיצר התעוות בידיו, וכעת עליו להחזירו לחומר גלם כדי ליצור אותו מחדש. השפע הרב, הנוחות והתנאים הטובים שהעניקה האדמה לברואים, במקום לעורר הכרת הטוב, הובילו לפריצת כל הגבולות, לניצול לרעה של חוקי הטבע, ולשקיעה מוסרית עמוקה.
השימוש בשם אֱלֹהִים מצביע על כך שמידת הדין נמתחה כעת על העולם. לאחר תקופה של רחמים והמתנה לתיקון מצידו של ה׳, סאת החטאים התמלאה, והארץ עצמה כביכול תבעה את עלבונה ודרשה משפט [רבנו בחיי, צרור המור]. המילים וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה מתארות השחתה רב-ממדית; במישור הרוחני מדובר בעבודה זרה ובכפירה, אך ההשחתה חלחלה גם אל המישור הפיזי. הארץ עצמה, שהייתה אמורה לספק מזון ושפע, איבדה את כוחה וטבעה התקלקל כתוצאה ישירה ממעשיהם של יושביה [ספורנו, כלי יקר, העמק דבר, הכתב והקבלה, חתם סופר].
באשר לביטוי כָּל בָּשָׂר, קיימת מחלוקת בין הפרשנים לגבי היקפו. גישה אחת גורסת כי הכוונה היא לבני האדם בלבד, שכן המונח "בשר" משמש במקרא ככינוי לאנושות, ורק בני אדם הם בעלי בחירה המסוגלים לגזול ולהשחית במכוון [רמב"ן, רד"ק, הטור הארוך, רלב"ג, קאסוטו]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההשחתה הקיפה את כלל הברואים, כולל בהמות, חיות ועופות. בעלי החיים סטו מטבעם והחלו להזדווג עם מינים שאינם מינם. הדגים הם היחידים שלא הושפעו ממעגל ההשחתה ולא נכללו בגזירה, כפי שמדויק מהמילים עַל הָאָרֶץ [רש"י, אבן עזרא, מזרחי, שפתי חכמים, חזקוני]. הפרשנים מסבירים את חטאם של בעלי החיים בכך שבני האדם, מתוך רשעותם, הרביעו אותם בכפייה עם מינים אחרים עד שהדבר הפך לטבעם השני. בנוסף, חטאיו העצומים של האדם, שהוא נזר הבריאה, השפיעו על המערכת האקולוגית כולה; האוויר והטבע הזדהמו מבחינה רוחנית, וכך נגררו גם בעלי החיים אחר תאוות לא טבעיות [תולדות יצחק, בית הלוי, גור אריה, תורה תמימה].
המושג אֶת דַּרְכּוֹ מכוון לדרך הטבעית והראויה שיועדה לכל בריה. השחתת הדרך מתפרשת בראש ובראשונה כהפקרות מינית מוחלטת, הכוללת גילוי עריות, משכב זכור, הזדווגות עם בעלי חיים והוצאת זרע לבטלה [רש"י, אבן עזרא, כלי יקר, רד"ק, רלב"ג, צאינה וראינה]. במקביל, המילה "דרך" מסמלת את מסלול הבחירה החופשית שניתן לאדם בין טוב לרע, בחירה שנוצלה לרעה לשם רמיסת חוקי המוסר הבסיסיים, גזל מוחלט, אלימות וביטול סדרי החברה [ביאור יש"ר, מחוקקי יהודה, רבנו בחיי, מלבי"ם, שטיינזלץ].
העונש שנגזר על דור המבול היה בבחינת מידה כנגד מידה. כשם שהם השחיתו את דרכם ואת זרעם עַל הָאָרֶץ, כך נגזר עליהם להישחת ולהימחות מעל פני האדמה. וכשם שחטאיהם נבעו מתוך חמימות של תאווה ויצריות חסרת רסן, כך הם נידונו במי המבול שהיו רותחים [רבנו בחיי, כלי יקר, מחוקקי יהודה].