פסוק זה מציג את נקודת האור בתוך גזירת החורבן של המבול. בעוד שהעולם כולו נידון לכיליון, ה' נותן לנח הבטחה אישית של הצלה והמשכיות.
המילה בְּרִיתִי מפורשת על ידי הפרשנים בכמה אופנים. יש המסבירים כי שורש המילה הוא ב-ר-ה או ב-ר-ר, המעיד על בחירה, היבדלות והסכמה ברורה ונקייה מטענות בין שני צדדים [אבן עזרא, רד"ק, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. אחרים רואים בה ביטוי להחלטה מוחלטת ובלתי מותנית של ה', המנותקת מהנסיבות החיצוניות [רש"ר הירש].
מחלוקת מעניינת קיימת לגבי מהותה של אותה ברית. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהברית מהווה הבטחה ושבועה מפורשת לנח שיינצל ממי המבול ולא ימות [אבן עזרא, רד"ק, חזקוני, שד"ל]. לעומתם, פרשנים אחרים מסבירים כי הברית נועדה להגן על נח מסכנות טבעיות ואנושיות עוד לפני המבול: הגנה מפני רשעי הדור והגיבורים שעלולים היו להורגו כדי למנוע ממנו להיכנס לתיבה, והבטחה שהמזון והפירות הרבים שאגר לא ירקיבו ויעלו עובש [רש"י, כלי יקר, אור החיים, מזרחי]. יש המוסיפים כי קיום הברית מותנה בכך שנח ימשיך לעמוד בצדקתו [רב סעדיה גאון].
השימוש בפועל וַהֲקִמֹתִי במקום "וכרתי", מוביל פרשנים להסיק שלא מדובר בהכרח בברית חדשה, אלא בקיום וחידוש של הבטחה קיימת. לפי גישה זו, ה' מבטיח לקיים בנח ובמשפחתו את הברכה המקורית שניתנה לאדם הראשון – לפרות, לרבות ולמלא את הארץ [העמק דבר, קאסוטו, קונטרס חיבה יתירה]. דעה נוספת רואה במילה זו רמז להבטחה עתידית – ברית הקשת בענן שתיכרת רק לאחר המבול [רמב"ן, ספורנו]. פירוש ייחודי מציע שהברית היא למעשה הבטחה לנס עצום שחורג מגדרי הטבע: שהתיבה הקטנה תצליח להכיל בתוכה את כל הכמות העצומה של בעלי החיים [הכתב והקבלה]. המילה וַהֲקִמֹתִי יכולה גם לרמוז על שמירת חוקי הטבע וקיום העולם כפי שנברא, למרות חורבן המבול [מלבי"ם, רבנו בחיי].
המילים וּבָאתָ אֶל־הַתֵּבָה מקבלות משמעות מיוחדת לאור הברית, שכן הפרשנים מסבירים כי ללא אותה ברית והגנה מאת ה', נח כלל לא היה מסוגל לגשת ולהיכנס לתיבה בבטחה [אור החיים, מזרחי].
סיומו של הפסוק, אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ, מעורר את תשומת לב הפרשנים בשל ההפרדה הברורה שהכתוב עושה בין הגברים לנשים. הפרשנים מסכימים כי חלוקה זו – הגברים לבד והנשים לבד – באה ללמד שמרגע כניסתם לתיבה, נאסר עליהם לקיים יחסי אישות [רש"י, רד"ק, תורה תמימה, רב סעדיה גאון]. הסיבה לאיסור זה היא מוסרית: בזמן שהעולם כולו שרוי בצער, חורבן ואובדן, אין זה ראוי להתעסק בתאוות הגוף, אלא רק בהישרדות ובמזון [רד"ק, דברי דוד]. עם זאת, עצם אזכור הנשים בפסוק נועד להדגיש את המטרה העיקרית של הצלתם: קיום המין האנושי, פריה ורביה והמשכיות העולם לאחר שהמבול יסתיים [קאסוטו, קונטרס חיבה יתירה].