ההישרדות בתיבה דרשה היערכות לוגיסטית חסרת תקדים, שבה נח נדרש לדאוג לכלכלת כל עולם החי. המילה וְאַתָּה מציגה ניגוד לשלב הקודם: בעוד שבעלי החיים יבואו אל התיבה מעצמם בדחף אלוהי, עליך מוטלת החובה לעשות את חלקך ולהכין את המזון עבורם [קאסוטו]. נח אינו יכול לצפות שהחיות יביאו עמן צידה לחורף כפי שחלקן עושות בטבע, ועליו לקחת אחריות מלאה על הזנתן [מלבי"ם].
הציווי לאסוף מִכׇּל־מַֽאֲכָל אֲשֶׁר יֵֽאָכֵל נובע מהצורך לספק תזונה מגוונת המותאמת למינים השונים בתיבה, שכן כל חיה נזקקת למזון ייחודי לה, כגון זמורות לפילים ומאכלים ספציפיים לגמלים, וכך אכל כל מין בנפרד [ספורנו, חזקוני, קיצור בעל הטורים]. הפרשנים מסכימים כי תזונה זו הייתה צמחונית לחלוטין וכללה פירות, זרעים ועשבים. אפילו החיות הטורפות ניזונו מהצומח, כפי שהיה בתחילת הבריאה. ההוכחה לכך היא שאילו נדרש בשר, היה על נח להכניס לתיבה מאות כבשים למאכל, דבר הסותר את הציווי להביא רק שניים מכל מין [רד"ק, ביאור יש"ר, קאסוטו].
ההוראה קַח־לְךָ טומנת בחובה כמה משמעויות. ראשית, על נח לקחת משלו, מרכושו המותר, ולא לחשוב שמאחר ששאר בני האדם עומדים למות ממילא, מותר לו לקחת מרכושם [כלי יקר]. שנית, ה' לא הטריח את נח להרחיק נדוד כדי להביא מאכלים אקזוטיים מרחבי העולם, אלא הורה לו לקחת בקלות ממה שמצוי בסביבתו [העמק דבר]. יש מי שמחלק ומסביר כי המילה "לך" מתייחסת למאכל אדם, ואילו המילים "אשר יאכל" מכוונות למאכל בעלי החיים [אלשיך].
אגירת המזון בתיבה, כפי שנאמר וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה, לוותה בנס כפול. בדרך הטבע, התיבה לא יכלה להכיל כמות מזון שתספיק לשנה שלמה עבור כל כך הרבה בעלי חיים, וכן המזון היה אמור להירקב ולהתעפש בתוך התיבה הסגורה והלחה. אולם, בזכות מסירותו של נח לטרוח עבור בעלי החיים, שלח ה' ברכה במעט המזון שהיה, והוא הספיק לכולם באופן ניסי ולא התקלקל [כלי יקר, פרדס יוסף, אלשיך]. הבטחה אלוהית זו הבטיחה שפע וטוב לכל יושבי התיבה [העמק דבר]. מעבר להישרדות המיידית, עצם העובדה שנח פירנס את החיות משולחנו והצילן ממוות, היוותה את ההכנה וההצדקה המוסרית לכך שלאחר המבול הותר לבני האדם לאכול בשר [מלבי"ם].