פסוק זה פורס את תכנית איסוף בעלי החיים אל התיבה, תוך שימוש בביטויים המהדהדים את סיפור מעשה בראשית, כדי לרמוז שכל מיני הנבראים ראויים להינצל ולהמשיך את קיום העולם [קאסוטו].
סדר הופעת בעלי החיים בפסוק – מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה – אינו מקרי. הוא מקביל לסדר יצירתם בבריאת העולם, שבה העופות נבראו תחילה ואחריהם הבהמות [חזקוני]. גישה נוספת מסבירה כי הסדר משקף את כמות המינים בטבע: הכתוב פותח בעופות, שהם המרובים ביותר, ממשיך לבהמות שמיניהן מועטים יותר, ומסיים ברמשים. בכך מסודרים בעלי החיים מן הריבוי אל המיעוט [אור החיים]. בתוך חלוקה זו, המונח הַבְּהֵמָה כולל בתוכו גם את חיות הבר, והמונח רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה מתייחס לכל בריה המתנועעת על פני הארץ [רד"ק, קאסוטו].
המילה לְמִינֵהוּ טומנת בחובה משמעויות מספר. מן ההיבט הביולוגי, נח לא נדרש להכניס את כל תתי-המינים הקיימים, אלא רק נציג אחד מכל אב-טיפוס מקורי שנברא, אשר ממנו עתידים להתפתח שאר המינים [העמק דבר]. מן ההיבט המוסרי, המילה מלמדת כי זכו להינצל רק בעלי חיים שדבקו במינם הטבעי ולא השחיתו את דרכם באמצעות הזדווגות עם מינים אחרים [רש"י, מזרחי].
ההבטחה יָבֹאוּ אֵלֶיךָ באה לפתור קושי מעשי עצום. הפרשנים מסכימים כי נח לא נדרש להפוך לצייד, לנדוד בהרים ובאיים ולטרוח במשך שנים כדי לאסוף את החיות. ה' נטע בבעלי החיים דחף פנימי להגיע אל התיבה בכוחות עצמם, ותפקידו של נח הצטמצם להכנסתם פנימה לאחר שהתייצבו לפניו [רמב"ן, רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם, קאסוטו, ביאור שטיינזלץ].
כיצד ידע נח לזהות אילו בעלי חיים לא השחיתו את דרכם וראויים להיכנס? המפרשים מתארים נס כפול: החיות הגיעו מאליהן, אך התיבה עצמה שימשה כמערכת סינון ש"קלטה" והכניסה רק את אלו ששמרו על טהרת מינם, ודחתה את המושחתים [רש"י, גור אריה, דברי דוד, יריעות שלמה]. בנוסף, עצם הופעתם של שני בעלי חיים יחד היוותה עבור נח סימן מובהק לכך שמדובר בזכר ונקבה הראויים לזיווג, מבלי שיצטרך לבדוק זאת בעצמו [העמק דבר]. יש המדגישים כי הגעה עצמאית זו אפיינה רק את החיות שבאו לשם הישרדות וקיום הזרע (שניים מכל מין). לעומת זאת, את הבהמות הטהורות שנועדו להקרבת קורבנות לאחר המבול (שבעה מכל מין), נדרש נח לקחת ולהביא בעצמו, שכן הן לא נדחפו להגיע מאליהן אל שחיטתן [רמב"ן, הטור הארוך].
המילה החותמת את הפסוק, לְהַחֲיוֹת, מטילה על נח אחריות אקטיבית. אין די בכך שבעלי החיים ישהו בתיבה, אלא על נח מוטלת החובה לכלכל אותם, להגן עליהם מאבדון ולהספיק להם את מזונם הראוי [שד"ל, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ]. מציאות זו עוררה את שאלת תזונתם של הטורפים, דוגמת האריות. גישה אחת מסבירה כי בהיעדר בשר, הטורפים הסתגלו לאכול עשב ופירות מתוך רעב [אבן עזרא, מחוקקי יהודה]. גישה אחרת רואה בכך נס של שינוי הטבע ממש, מעין חזרה למציאות האידיאלית של תחילת הבריאה וטעימה מימות המשיח, שבהם חיות טרף שוכנות בשלום עם שאר בעלי החיים וניזונות מן הצומח [חומש קה"ת, מחוקקי יהודה].