חשבתם פעם כמה קשה זה בטח היה לאסוף את כל חיות העולם אל תוך ספינה אחת גדולה? הרי נח לא היה צייד, והוא לא היה יכול לטפס על הרים גבוהים או לחצות ימים כדי לחפש כל חיה וחיה. בדיוק בשביל זה ה' הבטיח לנח שהחיות יָבֹאוּ אֵלֶיךָ. ה' עשה נס מיוחד וגרם לבעלי החיים להרגיש דחף פנימי להגיע אל התיבה לגמרי בעצמם, ונח רק היה צריך להכניס אותם פנימה ברגע שהתייצבו מולו.
התורה מזכירה קודם את המילה מֵהָעוֹף ואחר כך את המילה הַבְּהֵמָה, כי זה בדיוק הסדר שבו ה' ברא אותם בבריאת העולם, קודם את הציפורים ואז את שאר החיות. חשוב לדעת שהמילה הַבְּהֵמָה כוללת בתוכה גם את חיות הבר, והביטוי רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה מתאר כל יצור שזז ומתנועע על פני הקרקע.
כשהחיות הגיעו, התיבה קלטה והכניסה פנימה רק את אלו שהיו לְמִינֵהוּ, כלומר, רק בעלי חיים טובים שהתנהגו כמו שהם אמורים להתנהג בטבע, שמרו על עצמם ולא התערבבו עם מינים אחרים של חיות.
אבל התפקיד של נח לא הסתיים ברגע שהם נכנסו לתיבה. המילה לְהַחֲיוֹת מלמדת אותנו שהייתה לו אחריות גדולה מאוד. הוא היה צריך לטפל בהם, להגן עליהם ולתת להם אוכל מתאים בכל יום. ואם תשאלו את עצמכם מה אכלו חיות טורפות כמו אריות כשלא היה להם בשר? ה' עשה נס, והטורפים אכלו עשב ופירות יחד עם כולם, ממש כמו המציאות השלווה והנעימה שהייתה כשהעולם רק נברא.