קרה לכם פעם שהרגשתם בפנים קול קטן שלוחש לכם לעשות משהו טוב, אבל הגוף שלכם פשוט רצה משהו אחר לגמרי והיה קשה להתגבר? זה בערך מה שקרה לבני האדם באותה תקופה. ה' נתן לכל אדם נשמה טהורה כדי שתעזור לו לבחור בטוב ותנהיג את הגוף שלו. אבל בני האדם הפסיקו להקשיב לקול הזה. הם התחילו לחשוב רק על דברים חומריים ועל מה שמתחשק להם באותו רגע. ה' היה מאוכזב מההתנהגות הזו ואמר לֹא יָדוֹן רוּחִי. כלומר, הרוח והנשמה שנתתי באדם כבר לא מצליחות להנהיג אותו לדרך הנכונה. הסיבה לכך היא בְּשַׁגַּם (בגלל שגם) האדם הפך להיות רק בָשָׂר. במקום להתנהג כמו יצור מיוחד ורוחני, בני האדם נמשכו רק אחרי הרצונות של הגוף שלהם.
למרות הכל, ה' לא רצה להעניש אותם מיד. הוא החליט לתת להם הזדמנות לתקן ואמר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. ה' העניק להם זמן ארוך של מאה ועשרים שנה כדי שיחשבו על המעשים שלהם ויחזרו למוטב. במשך כל השנים האלה, נח בנה את התיבה הגדולה, מתוך תקווה שאנשים יראו אותו, יסתקרנו, ויבינו שעליהם לשנות את דרכם ולהיות שוב טובים.