לקראת בוא המבול, הכתוב משרטט את קריסתה המוסרית, הרוחנית והחברתית המוחלטת של האנושות. הפסוק מחלק את חטאי דור המבול לשני רבדים מרכזיים: חטאים שבין אדם למקום, וחטאים שבין אדם לחברו, אשר יחד הובילו לאובדן החברה האנושית.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה הָאָרֶץ אינה מתארת את האדמה, אלא את אנשי הארץ ויושביה [אבן עזרא, רד"ק, רלב"ג, קאסוטו, אם למקרא]. עם זאת, יש המדגישים כי מרוב חטאים, גוף הארץ הפיזי עצמו התקלקל וקולל [אור החיים], וכי החומריות והיצרים ה"ארציים" הם שהשתלטו על שכלם של בני האדם [אברבנאל].
בביאור המילה וַתִּשָּׁחֵת, הפרשנים מסכימים כי מדובר בקלקול רוחני ודתי עמוק. הגישה המסורתית המובהקת מפרשת את ההשחתה כגילוי עריות ועבודה זרה [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, משכיל לדוד]. חטאים אלו מכונים "השחתה" משום שעיקר כוחו של יצר הרע, המפתה ומשחית את האדם, מתמקד בתחומים אלו [גור אריה]. במובן העמוק יותר, ההשחתה היא קטיעת מסלול חייו התקין של האדם והפיכת מצב טוב לרע, בדומה לבור הנכרה בדרך כדי להכשיל את ההולכים בה [רש"ר הירש]. מבחינה רוחנית, מעשיהם הרעים יצרו כוחות שליליים ומלאכי חבלה ("משחיתים") ששלטו בארץ עוד בטרם נגזר דינם הסופי [אור החיים].
הביטוי לִפְנֵי הָאֱלֹהִים זוכה למספר כיווני פרשנות המאירים את אופי החטא:
- חטאים שבין אדם למקום: בניגוד להמשך הפסוק העוסק בבין אדם לחברו, חלק זה מתמקד בכפירה, עבודה זרה ופריצות שהם עבירות כלפי שמיים [העמק דבר, מלבי"ם, צרור המור, מחוקקי יהודה, אברבנאל].
- עזות מצח מול הסתרה: יש הסבורים כי החטאים נעשו בסתר ובמחשבה, במקומות הגלויים רק לה' [אבן עזרא, צרור המור]. מנגד, הגישה הרווחת היא שהם חטאו בפרהסיה ובמצח נחושה, כעבד החוטא בפני רבו ללא כל פחד, מתוך כפירה מוחלטת בהשגחה ובדין האלוהי [אבן עזרא, ביאור יש"ר].
- עיוורון מוסרי: החברה כולה הייתה כה שקועה ברוע, עד שאנשי הדור כלל לא ראו במעשיהם דבר מגונה. רק "לפני האלהים" – בראייתו האובייקטיבית והטהורה של ה' – ניכרה ההשחתה [אברבנאל, שד"ל].
- שחיתות שלטונית: המילה "אלהים" מתפרשת גם כדיינים, שופטים ומנהיגים. החוטאים לא התביישו מהמנהיגים, והשופטים עצמם היו שותפים לעוול או חסרי אונים מולו [כלי יקר, רלב"ג, חזקוני].
החלק השני של הפסוק, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס, מתאר את התוצאה החברתית ההרסנית. המילה חָמָס מתפרשת לרוב כגזל, עושק, חטיפת נשים בכוח ואלימות המשבשת את הסדר החברתי ואת זכויות הקניין [רש"י, אבן עזרא, רלב"ג, שטיינזלץ]. מפרשים אחרים רואים בחמס מושג רחב הכולל את כל סוגי העוול, הרשע, שפיכות הדמים והמידות הרעות [אור החיים, ביאור יש"ר, קאסוטו, The Torah].
רבים מהפרשנים מדגישים כי החָמָס לא היה רק שוד אלים, אלא עוול ממוסד ומתוחכם שניצל פרצות בחוק. בני הדור היו גוזלים פחות מ"שווה פרוטה" (הסכום המינימלי הנדרש לתביעה משפטית), או גוזלים בהקפה ובתחבולות, כך שבית המשפט האנושי לא יכול היה להעמידם לדין. זהו רשע שפועל בערמומיות, בדומה ליין ההופך לאט לאט לחומץ, ומוטט את החברה מבפנים מבלי שהמערכת המשפטית תוכל להתערב [כלי יקר, אור החיים, רש"ר הירש, חזקוני].
קיים קשר הדוק בין שני חלקי הפסוק. ההשחתה הרוחנית והמוסרית (הזנות והעבודה הזרה) הביאה לעולם רעב וקלקול, ואלו גררו את בני האדם למאבקי הישרדות, אלימות וגזל תמידי [העמק דבר, רש"ר הירש]. אף על פי שדור המבול עבר על עבירות חמורות של עבודה זרה וגילוי עריות, גזר דינם הסופי נחתם דווקא על הגזל והחמס. הסיבה לכך היא שעבירות שבין אדם לחברו מראות על התמוטטות מוחלטת של החברה, וה' אינו מוותר על עלבונו ועל סבלו של העשוק [יריעות שלמה]. בנוסף, הבאת המבול והשמדת העולם נתפסות כעשיית משפט צדק עבור הנגזלים, שכן הקב"ה נאלץ, כביכול, להתערב כדי להפסיק את העוול שבין אדם לחברו [נחלת יעקב, פענח רזא].