הציווי האלוהי על בניית כלי ההצלה מהווה נקודת מפגש שבה הדין החמור משתלב עם פעולה אנושית מעשית. המבנה שנועד לשרוד את חורבן העולם אינו כלי שיט רגיל, אלא תיבה שמידותיה וחומריה נושאים משמעויות טבעיות ורוחניות עמוקות, ודורשים מן האדם השתדלות לצד הסתמכות מוחלטת על ההשגחה.
המילים עֲשֵׂה לְךָ טומנות בחובן מספר רבדים. במישור המעשי, התיבה נועדה להצלת נח ומשפחתו [רד"ק, ביאור יש"ר], והציווי מדגיש שעליו לבנותה בעצמו, בכוחותיו ובמשאביו האישיים, ללא עזרת אומנים זרים, תוך הישענות על עזרת ה' [העמק דבר, צפנת פענח, אברבנאל]. במישור המוסרי, בניית התיבה נמשכה מאה ועשרים שנה כדי לעורר את סקרנותם של בני הדור. המטרה הייתה שהם ישאלו למעשיו, ונח יזהיר אותם מפני המבול, בתקווה שיחזרו בתשובה [ספורנו, רש"י, משכיל לדוד, צאינה וראינה]. עם זאת, ההדגשה על המילה "לך" בלשון יחיד, רומזת כי רק נח לבדו נמצא ראוי להצלה. בשונה מאברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, נח ידע כי אין בדורו אפילו עשרה צדיקים שבזכותם ניתן להציל את החברה כולה, ולכן נדרש להציל רק את עצמו ואת משפחתו [אור החיים, רבנו בחיי].
הבחירה במילה תֵּבַת ולא "ספינה" או "אוניה" אינה מקרית. הפרשנים מסכימים כי המבנה לא עוצב בצורת ספינה המיועדת לבקע גלים, ולא היו לו משוטים, תורן או קברניט. זו הייתה מעין קופסה או ארגז בעל קרקעית שטוחה, שנועד פשוט לצוף ולהינשא על פני המים מתוך הישענות מוחלטת על רצון ה' [אבן עזרא, רש"ר הירש, קאסוטו, ביאור יש"ר]. בנוסף, ישנה הקבלה סמלית בין תיבת נח לתיבת הגומא של משה; שתיהן נועדו להושיע ממוות במים את מי שעתיד להביא תשועה – נח לאנושות כולה, ומשה לעם הנבחר [קאסוטו].
באשר לחומר הגלם, עֲצֵי־גֹפֶר, קיימות שתי גישות מרכזיות. הגישה הטבעית מזהה את הגופר כמין של ארז חזק ועמיד [רד"ק, רלב"ג, תורה תמימה, נתינה לגר], או לחלופין כעץ קל במיוחד המסוגל לצוף היטב על פני המים [אבן עזרא, רבנו בחיי]. מנגד, הגישה הסמלית דורשת את המילה "גופר" מלשון גופרית. לפי פירוש זה, מי המבול היו מים רותחים רוויי גופרית, והשימוש בעץ זה נועד לרמוז לבני הדור על אופי העונש הצפוי להם ולהזהירם [רש"י, מזרחי, גור אריה, חזקוני]. יש המוצאים בחומר הקל רמז לעולם החדש והמזוקק יותר שיקום לאחר המבול, עולם שבו החומר הכבד מתמעט והרוחניות גוברת [מלבי"ם].
ההוראה קִנִּים משמעותה חלוקת התיבה לתאים, חדרים ומדורים נפרדים. חלוקה זו נועדה בראש ובראשונה להפריד בין מיני בעלי החיים השונים, ולשכן כל זכר ונקבה בנפרד [אבן עזרא, רד"ק, רש"י, צפנת פענח]. מעבר לצורך המעשי, יש בכך רמז לעתיד האנושות: הפיזור למדורים רומז לפיזור בני האדם לארצות ולאקלימים שונים לאחר המבול, כדי למנוע מצב שבו חברה מושחתת אחת תחטיא שוב את העולם כולו [מלבי"ם].
פעולת האיטום, וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר, מוסברת כמריחת זפת או חומר אוטם אחר המגן על העץ מפני ריקבון וחדירת מים [רד"ק, שד"ל, ביאור שטיינזלץ, רלב"ג]. השורש כ.פ.ר קשור גם למושגים של הגנה, כפרה וכיסוי מפני חטאים ופגעים [רש"ר הירש, חומש קה"ת, קונטרס חיבה יתירה].
הדרישה לזפת את התיבה גם מבפנים וגם מבחוץ נועדה לחזק את המבנה מפני הלחץ האדיר של המים [רד"ק]. רבים מהפרשנים עומדים על ההבדל בין תיבת נח לתיבת משה, שנזפתה רק מבחוץ (ומבפנים צופתה בחומר) כדי שהתינוק לא יסבול מהריח הרע. בתיבת נח, עוצמתם של מי המבול לא הותירה ברירה, והיה הכרח לזפת גם מבפנים למרות הריח הקשה שנח נאלץ לסבול [רש"י, מזרחי, לבוש האורה, ברטנורא]. לאור התפיסה שמי המבול היו רותחים, מתעוררת השאלה כיצד הזפת לא נמסה; על כך משיבים הפרשנים כי התרחש נס מיוחד, והמים שסבבו את התיבה ממש הצטננו כדי לשמור על שלמותה [הטור הארוך, מזרחי, חזקוני, ברטנורא]. לבסוף, האיטום הכפול מבית ומחוץ מסמל את ההשגחה האלוהית המקיפה את הניצולים מכל עבר, ושומרת עליהם מכל רע [מלבי"ם].