נח עומד בנקודת תפנית דרמטית בתולדות האנושות, כאיש אשר בזכותו ניצל העולם מכיליון. הכתוב מציג את דמותו באופן ייחודי, תוך שימוש בכפילויות ובתארים נשגבים, כדי להסביר מדוע נבחר הוא מכל בני דורו להמשיך את קיום המין האנושי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה תּוֹלְדֹת מתייחסת לקורותיו, למאורעות חייו ולהיסטוריה שלו, בדומה לביטוי "מה ילד יום". עם זאת, גישה אחרת גורסת כי המילה משמשת כמשמעה המקורי, דהיינו צאצאיו ממש [רמב"ן, רשב"ם, דעת זקנים]. קו פרשני עמוק יותר, המקובל על מפרשים רבים, קובע כי עיקר תולדותיהם של צדיקים הם מעשים טובים. כלומר, יצירתו האמיתית והנצחית של האדם אינה רק ילדיו הפיזיים, אלא צדקתו ומעשיו [רש"י, אור החיים, כלי יקר].
כפילות השם נֹחַ נֹחַ ברצף, יחד עם המילה אֵלֶּה, נועדה לפסול את הדורות הקודמים שזכרם נמחה, ולהדגיש כי רק תולדותיו של נח נותרו והתקיימו [כלי יקר, אור החיים, חזקוני]. יש הרואים בכפילות זו עדות לשלמותו בשני העולמות, או לכך שהביא נחת לעליונים ולתחתונים [שפתי כהן, דעת זקנים, הדר זקנים], ויש המסבירים זאת כסגנון מקראי של צחות הלשון [רד"ק]. התורה מקדימה את סקירת מעלותיו האישיות לפני פירוט בניו, כדי ללמדנו בזכות מה זכה להינצל [רש"י, מזרחי].
הפרשנים מבחינים בין שני התארים שניתנו לו. צַדִּיק מתייחס לרוב לשלמות המעשית ולבין אדם לחברו, דהיינו התרחקות מהגזל והחמס שאפיינו את דורו, בעוד תָּמִים (שמשמעותו שלם, ללא מום) מתייחס לשלמות הלב, למידות, לענווה ולהתרחקות מעבירות של גילוי עריות, ואף מצוין כי נולד מהול [אבן עזרא, ספורנו, כלי יקר, מלבי"ם, רד"ק]. יש המפרשים כי המילה תמים באה לתאר את רמת צדקתו, כלומר שהיה אדם השלם בצדקתו לחלוטין ללא כל דופי [הכתב והקבלה, רלב"ג].
המילה בְּדֹרֹתָיו נאמרת בלשון רבים, משום שנח האריך ימים וחי במספר תקופות שונות, דור אנוש, דור המבול ודור הפלגה, ובכולם שמר על צדקתו [רד"ק, רלב"ג, קונטרס חיבה יתירה]. סביב מילה זו קיימת מחלוקת פרשנית ידועה. גישה אחת דורשת זאת לשבח: אם בדור כה מושחת, ללא מודל לחיקוי, הצליח נח להיות צדיק, על אחת כמה וכמה שהיה צדיק ענק לו היה חי בדור של צדיקים. מנגד, הגישה השנייה דורשת זאת באופן יחסי: צדקתו בלטה רק בהשוואה לרשעות דורו, אך אילו היה חי בדורו של אברהם אבינו, לא היה נחשב לכלום [רש"י].
חלק מהפרשנים מגשרים על הפער ומסבירים כי אין כאן מחלוקת מהותית. הכל מסכימים שאילו היה חי בין צדיקים היה מתעלה יותר, והכל מסכימים שביחס לאברהם מדרגתו פחותה. ההבדל הוא במידת ההשפעה על הסביבה: נח שמר על צדקתו האישית אך הסתגר בעבודת ה' שלו ולא הצליח להשפיע על בני דורו לחזור בתשובה, בניגוד לאברהם שיצא אל העם וקירב אותם לאמונה [גור אריה, מלבי"ם, חתם סופר, אלשיך]. פירוש נוסף גורס כי המילה באה פשוט להדגיש שהוא היה הצדיק היחיד מכל בני הדורות ההם שראוי היה להינצל [רמב"ן, שד"ל, רבנו בחיי].
הביטוי אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹחַ משלים את תמונת דמותו. נח דבק בה' לבדו, התרחק מעבודה זרה ומאמונות טפלות, וחווה קשר מתמיד וקרוב עם הבורא [רמב"ן, רד"ק, שטיינזלץ]. הפועל הִתְהַלֶּךְ מצביע על פעולה מתמשכת ותמידית, וצורתו כאן משמשת ללשון עבר [רבנו בחיי, רש"י, מנחת שי]. בהשוואה לאברהם שעליו נאמר "התהלך לפני", הפרשנים מדייקים כי נח התהלך "את" האלוהים, כלומר היה זקוק לסיוע ולתמיכה מאת ה' כדי שלא להיות מושפע לרעה ממעשי דורו, ולכן נאלץ להתבודד, בעוד אברהם התחזק מעצמו וצעד לפני ה' כפורץ דרך [רש"י, מזרחי, פרדס יוסף]. למרות זאת, הליכתו עם ה' נעשתה מתוך תמימות אמיתית, ללא ציפייה לרווח או לכבוד, אלא לשם שמים בלבד, גם כאשר סביבתו לגלגה עליו [מלבי"ם, צאינה וראינה].