חגי, פרק א׳, פסוק ד׳

הנביא מוכיח את העם על כך שהם משקיעים את מרצם בבניית בתיהם, אך נמנעים מבניית המקדש בטענה של פחד או שהזמן טרם הבשיל לכך. הוא שואל בתמיהה ובביקורת האם זוהי הַעֵת לָכֶם אַתֶּם למצוא זמן לשבת בנחת מבלי להמתין להוראה נבואית, בעוד שאת בניין המקדש אתם דוחים. הפער המוסרי מומחש בכך שהם בוחרים לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים, כלומר בבתים מוגנים, מקורים ומצופים בעץ ארז יוקרתי, בשעה שבית המקדש, וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב, נותר הרוס ושומם לחלוטין. הניגוד נועד לעורר בעם בושה עמוקה על סדר העדיפויות האנוכי והלקוי שלהם, ולהבהיר כי הזנחת בית ה' היא שורש היעדר הברכה בעמלם.