חגי, פרק ב׳, פסוק י״ד

טומאה ופגמים רוחניים מתפשטים בקלות לעומת קדושה הדורשת עבודה פנימית עמוקה, ולכן כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה חוטאים ביחס לתורה שניתנה לְפָנַי, בין אם הכפילות נועדה להדגשה ובין אם היא פונה לכהנים ולכלל האומה בנפרד. הם שרויים בבורות הלכתית, מקפידים על חטאים קלים בשוגג אך חוטאים במזיד בעבירות חמורות, ומזדרזים לבנות את בתיהם הפרטיים בעודם מזניחים את בניין בית ה'. מתוך כך וְכֵן כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם נגוע בטומאה, שכן מעשיהם נעשים באופן חיצוני בלבד וללא כוונה פנימית בלב. לפיכך וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא, כי הבאת קרבנות ללא כוונה ראויה ובעוד המקדש חרב היא מעשה גשמי המעיד על זלזול בה', ואין בכוחה לקדש אותם.