הצהרה זו מציבה ניגוד ברור בין עבודת ה' הנאמנה והמסורתית של ממלכת יהודה, לבין דרכם של אלו שסטו ממנה. הפסוק פורש את המבנה השלם של עבודת המקדש הראויה, אותה מחלקים הפרשנים לשלושה היבטים מרכזיים: הנעבד, העובדים, והעבודה עצמה [מלבי"ם].
תחילה מוצג ההיבט של הנעבד: וַאֲנַחְנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ וְלֹא עֲזַבְנֻהוּ. בניגוד לאחרים, מצהירים אנשי יהודה כי ה' הוא אלוהיהם והם שומרים על נאמנותם ולא נטשו אותו [מצודת דוד, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
לאחר מכן עובר הפסוק לתאר את העובדים: וְכֹהֲנִים מְשָׁרְתִים לַה' בְּנֵי אַהֲרֹן. המשרתים הלגיטימיים בבית ה' הם אך ורק אלו שהם מזרע אהרן.
לבסוף מוצגת העבודה עצמה: וְהַלְוִיִּם בַּמְלָאכֶת. הפרשנים מסכימים כי הכוונה כאן היא שהלויים עסוקים במלאכתם הייעודית והראויה להם, בדיוק כפי שהכין וקבע דוד המלך [רש"י]. מלאכה זו כוללת תפקידים מוגדרים היטב: כל איש ניצב על משמרתו, כאשר חלקם משמשים כשוערים, וחלקם מופקדים על השירה בפה והנגינה בכלים כדי להודות לה' [רש"י, רלב"ג, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
מבחינה דקדוקית מציינים המפרשים כי האות מ' במילה בַּמְלָאכֶת הייתה ראויה להיות מודגשת עם דגש, אך היא נכתבה רפה כדי להקל על ההגייה [רד"ק, מנחת שי].