לאחר הניצחון הצבאי המכריע של ממלכת יהודה, מאזן הכוחות בין הממלכות משתנה ללא היכר. מנהיג ממלכת ישראל מאבד את יתרונו, ושנותיו האחרונות מתאפיינות בשקיעה מתמשכת אל מול התעצמותה של יהודה.
המילים וְלֹא־עָצַר מוסברות מלשון עכבה [מצודת ציון]. מכאן שירבעם לא הצליח להחזיק מעמד, להתחזק או לעמוד בפני אביה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], וזאת משום שאיבד רבים מגיבוריו במערכה ולא נותר בו כוח להמשיך להילחם [רלב"ג].
ביחס למילים וַיִּגְּפֵהוּ ה' וַיָּמֹת, קיימת מחלוקת עמוקה בין הפרשנים האם הפגיעה והמוות מיוחסים לירבעם או דווקא לאביה.
על פי הפשט, ה' נגף את ירבעם [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. עם זאת, הפרשנים מציינים קושי כרונולוגי: ירבעם למעשה האריך ימים וחי כשנתיים לאחר מותו של אביה [רלב"ג, רד"ק]. לפיכך, המילה וַיָּמֹת אינה מעידה על מוות מיידי בימי אביה. הכוונה היא שירבעם הוכה במחלה רעה, הלך וחסר בעקבות תבוסותיו, וחי בשפלות ובמצוקה עד שמת בטרם עת בימי אסא, בנו של אביה [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, מלבי"ם]. במקביל לשקיעתו של ירבעם, אביה דווקא הלך והתחזק [מלבי"ם].
מנגד, גישה מדרשית המובאת בקרב הפרשנים מציגה תמונה הפוכה לחלוטין, ולפיה מי שנגף ונענש על ידי ה' היה דווקא אביה המלך המנצח [רש"י, רד"ק, מלבי"ם, חומת אנך]. הפרשנים מציעים שני חטאים שבגינם נענש אביה. הראשון הוא חטא דתי: כאשר אביה כבש את העיר בית אל, הוא מצא שם את אחד מעגלי הזהב של ירבעם אך נמנע מלבער את העבודה הזרה [רד"ק, מלבי"ם]. החטא השני הוא חטא מוסרי: אביה ביזה והלבין את פניו של ירבעם ברבים כאשר התריס כלפיו על עגלי הזהב. מכאן נלמד מוסר השכל נוקב האומר כי אסור לבייש אדם ברבים, אפילו אם הוא חוטא בעבירה חמורה כעבודה זרה, וגם כאשר מוכיחים אדם יש לברור את המילים בקפידה [רד"ק, חומת אנך].