מול הניסיון לצאת למערכה, מוצג עימות חריף בין היתרון המספרי של ממלכת ישראל לבין החיסרון הרוחני העמוק שלה. הניסיון לְהִתְחַזֵּק מתפרש כיציאה בפועל למלחמה [מלבי"ם] נגד ממלכת יהודה. ממלכה זו מתוארת כמַמְלֶכֶת ה' בְּיַד בְּנֵי דָוִיד, שכן היא נתונה לשליטת שושלת בית דוד [מצודת דוד] וזוכה לעזרתו ולנוכחותו של ה' [מלבי"ם].
מנגד, ממלכת ישראל מתפארת בכך שהיא הָמוֹן רָב. המילה הָמוֹן מציינת ריבוי, והמילה רָב נוספה כדי להדגיש ולבאר את הכמות העצומה [מצודת ציון]. ואולם, הפרשנים מסכימים כי הביטחון בצבא הגדול הוא משענת קנה רצוץ. אף על פי שמדובר בצבא עצום [ביאור שטיינזלץ], אין זו ממלכה מסודרת של אנשי חיל, אלא המון רב ובלתי מאורגן [מלבי"ם].
יתרה מכך, חוסר היכולת שלהם לעמוד במערכה נובע מהחטא החמור שבידם: וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב. הנוכחות של עגלי הזהב שומטת את הבסיס שעליו הם נלחמים [ביאור שטיינזלץ], ומונעת מהם לנצח למרות גודלם המספרי [מצודת דוד]. הם גם אינם יכולים לטעון שעבודת העגלים היא דרך לגיטימית לעבוד את ה', שכן ירבעם עשה אותם לֵאלֹהִים – לשם אלוהות ועבודה זרה של ממש [מלבי"ם].