תוכחה חריפה מופנית כלפי ממלכת ישראל על עקירת עבודת הקודש המקורית והחלפתה בפולחן זר ופרוץ לכל. הביקורת בפסוק נחלקת לשלושה רבדים מרכזיים: דחיית הכהנים האמיתיים, שיבוש סדרי העבודה, ועבודה לאלילים [מלבי"ם].
תחילה מואשמים ישראל כי הִדַּחְתֶּם את כהני ה' האמיתיים. בעקבות כך, בני אהרן והלויים נדחקו ממקומם ונאלצו לעזוב ולעבור אל ממלכת יהודה, משום שלא התאפשר להם להמשיך ולשרת בבית ה' [מצודת דוד]. במקומם, הקימו ישראל מערכת כהונה חדשה כְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, מתוך חיקוי של העמים הסובבים אותם [ביאור שטיינזלץ].
מערכת זו הייתה פרוצה לחלוטין: כָּל־הַבָּא לְמַלֵּא יָדוֹ – כל אדם שרק רצה להתמנות לתפקיד ולחנך את עצמו לעבודה זו, יכול היה לעשות זאת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסבירים כי הביטוי לְמַלֵּא יָדוֹ משמעותו קבלת מינוי, חינוך לתפקיד והקדשה לעבודה, בדומה ללשון המקראית בהקדשת הכהנים במשכן [רש"י, מצודת ציון]. הליך הקבלה לתפקיד לא דרש ייחוס או התאמה, אלא רק תשלום או קורבן: כל מי שהביא עמו בְּפַר בֶּן־בָּקָר וְאֵילִם שִׁבְעָה התקבל מיד לתפקיד, בניגוד מוחלט לסדרי העבודה שקבע ה' [רש"י, מלבי"ם].
לבסוף, התוצאה של מערכת משובשת זו היא שכל אותו אדם שמונה לתפקיד וְהָיָה כֹהֵן לְלֹא אֱלֹהִים – הוא הופך לכהן המשרת אלילים ועגלי זהב, ולא את ה' [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].