עיטורי המקדש שילבו בתוכם עבודת אומנות מורכבת של שרשראות וצורות פירות, אשר שימשו הן לנוי והן כחלק ממבנה הפנים של הבית.
הכתוב מציג לכאורה קושי מרחבי, שכן הוא מקשר בין השרשראות שנעשו בַּדְּבִיר לבין אלו שהונחו עַל־רֹאשׁ הָעַמֻּדִים, למרות שהעמודים עמדו באולם החיצוני ואילו הדביר הוא קודש הקודשים הפנימי. כדי ליישב זאת, הפרשנים מסבירים כי הפסוק מתאר למעשה שתי מערכות שונות של שרשראות, והמילה "שרשראות" הושמטה בחלקו השני של הפסוק לשם הקיצור, אך היא מובנת מאליה [רד"ק, מצודת דוד].
המערכת הראשונה נעשתה בַּדְּבִיר, כלומר בכניסה לקודש הקודשים [ביאור שטיינזלץ]. שרשראות זהב אלו שימשו כבריחים לפני המחיצה המבדילה בין ההיכל לקודש הקודשים, ולכן המחיצה עצמה נקראת כאן "דביר" [מצודת דוד]. מנגד, גישה שונה מציעה כי המילה בַּדְּבִיר אינה מתייחסת כלל לקודש הקודשים, אלא מתארת את החלל הפנימי והמכוסה שבתחתית השבכה שעל העמודים, אשר דמה בצורתו לחדר פנימי [מלבי"ם].
המערכת השנייה הונחה עַל־רֹאשׁ הָעַמֻּדִים. שרשראות אלו הונחו בראש כותרת העמוד ודמו בצורתן למעין רשת של ענפים, שנועדה לכסות את החלל הריק של הכותרת [רש"י].
בתוך שרשראות אלו שעל העמודים שובצו צורות של רימונים. באשר למספרם, הכתוב מציין רִמּוֹנִים מֵאָה. הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא למאה רימונים בכל טור או בכל שרשרת. כדי להתאים נתון זה לתיאור המופיע בספר מלכים, שם מוזכרים מאתיים רימונים, הם מבארים כי על כל עמוד היו שני טורים, ובכל אחד מהם מאה רימונים חרוזים ותלויים [מצודת דוד, מלבי"ם].