מלאכת בניין המקדש התאפיינה בהקפדה על פארו והדרו, תוך ציפוי מוחלט של החלל הפנימי בזהב ועיטורו בגילופים מיוחדים.
הפרשנים מסכימים כי הפועל וַיְחַף משמעותו ציפה או כיסה [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. פעולת הציפוי המפורטת כאן באה להשלים ולהבהיר את התיאור המקביל בספר מלכים, ומפרטת בדיוק אילו חלקים במבנה כוסו בזהב [מלבי"ם].
באשר לחלקים שצופו, קיימת הבחנה בין רכיבי המבנה השונים. הַקֹּרוֹת מפורשות על ידי חלק מהפרשנים כקורות התקרה [מצודת דוד], בעוד אחרים רואים בהן את צלעות עצי הארז שחיפו את קירות הבית [רלב"ג]. מבחינת מבנה התקרה, יש המציינים כי היא הייתה מקומרת ומעוגלת, בדומה לספינה הפוכה [רש"י].
הַסִּפִּים הם מזוזות הפתחים שבהם נקבעו הדלתות, או האסקופות (הספים העליונים והתחתונים של הדלת), והדעה המקובלת היא שהכוונה לשני החלקים גם יחד [רלב"ג, מצודת דוד]. וְקִירוֹתָיו מתייחס לכתלי המבנה, כאשר ההקפדה הייתה כה רבה עד שגם עובי הקיר עשוי האבן שנחשף באזור הפתחים צופה כולו בזהב, כך ששום אבן לא נותרה גלויה לעין [רלב"ג, רש"י].
בנוסף לציפוי הזהב, שלמה המלך וּפִתַּח, כלומר חרת וגילף קישוטים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ] בצורת כְּרוּבִים. מקור המילה מוסבר על בסיס השפה הארמית שבה המילה "רביא" משמעותה נער, שכן לכרובים היו פנים של תינוקות [מצודת ציון].
הגילופים נקבעו באופן ספציפי על קירות הבית בלבד, ולא על הרצפה [מלבי"ם]. אף על פי שבספר מלכים מוזכרים עיטורים נוספים כגון צורות של תמרים ופרחים, הרישום כאן מקצר ומתמקד באזכור הכרובים בלבד [רלב"ג].